פרשה, גמרא ונשים: סוגיה מרתקת לשולחן שבת

אנו מתכבדים להגיש בפניכם סוגיה מרתקת לשולחן שבת, המתבססת על פרשת השבוע – דרך הלימוד בגמרא ופירושיהם של הראשונים והגאונים – ועד להשלכות משמעותיות הנוגעות לחיי היום יום.

פרשת השבוע – 'ויפגע במקום'

פרשת השבוע – פרשת ויצא – מספרת בתחילתה על יציאת יעקב מבאר שבע והליכתו לחרן, אומר הפסוק (בראשית כ"ח, י"א): "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", ומפרש רש"י: "ורבותינו פירשו לשון תפלה – "ואל תפגע בי", ולמדנו שתקן תפלת ערבית".

עוד באתר:

הנגב הפרוע

"להמשיך בכל הכוח": השר בן גביר הגיע להריסות הבדואים

אבי יעקב

הפרטים המלאים

התקדמות משמעותית: ביסמוט פרסם את טיוטת חוק הגיוס

שלום שטיין

הגנה אווירית

אור איתן נכנסת לזירה: מערכת הלייזר המבצעית הראשונה

קובי פינקלר

צפו בתיעוד

מפגינים מנעו מעצר, ניידת משטרה צבאית התהפכה

נתי קאליש

הלימוד בגמרא – 'קבלוהו כחובה'

שונה תפילת ערבית משאר התפילות, וכפי שהגמרא בברכות (כז.) אומרת שתפילת ערבית רשות ולא חובה בעוד תפילות שחרית ומנחה – מוגדרות כחובה.

התוספות שם מסבירים שאין זה רשות ממש אלא הכוונה שאפשר לבטלה רק בשביל מצווה עובר אבל בשביל מצווה שאינה עוברת איננה רשות.

בעל הלכות גדולות מחדש ואומר כי אפילו שמעיקר הדין תפילת ערבית רשות אבל 'קבלוהו כחובה' (הובאו דבריו בתוס' יומא פ"ז).

בהגדרת 'קבלוהו כחובה' ישנם שתי דרכים:

1. קבלת 'היחיד' כחובה כיון שקבע עצמו להתפלל ערבית בכל הלילות (רא"ש פ"ד סי' ב).
2. קבלת 'הציבור' כחובה שיטת הרי"ף והרמב"ם (פ"א ה"ו) "נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוהו עליהם כחובה.

השלכות בתחומים נוספים

כיוצא בדבר מחדש הריב"ש במצוות תוספת שבת: כי קבלת שבת של ציבור במקום שיש בית הכנסת אחד בלבד, מחייבת את היחיד בתוספת שבת וכאילו קיבל על עצמו שבת הגם שהוא עצמו טרם קיבל כי יחיד נגרר אחר הציבור.

אגב, בשו"ת רבי עקיבא איגר (השמטות סי' א) חידש לפי האמור שנשות ישראל קיבלו על עצמם את מצוות שופר סוכה ולולב כחובה, ולכן יש אומרים שאשה תברך על לולב, גם לדעת המחבר שנשים לא מברכות על מצות עשה שהזמן גרמן. (הגר"מ אליהו זצוק"ל ועוד)

הקצות החושן (לד ד. רמא א) דן בחובת בעל דין שמודה ומחייבים אותו מדין "'הודאת בעל דין" ומביא ב' שיטות:

1. שיטת מהר"י בן לב הידועה שזהו מדין מתנה והתחייבות כעין נדר, כלומר בהודאת אדם על חיוב הממון שלו הוא נותן מתנה ויש שמירת חיוב כפי אמירת נדר.
2. אך הקצות דחה דבריו והוכיח כי בלתי ניתן לחייב חיוב ממוני על פי התחייבות האדם לעצמו אלא זהו מדין נאמנות, שבית הדין מחייבים אדם על פי הנאמנות שלו עצמו.

לפי דברי הקצות יש לדון לפי השיטות שהאדם מחייב את עצמו כיצד ומדין מה יכול האדם לחייב את עצמו במצוות המגודרות כרשות.

שבת שלום ומבורך.