אין דבר כזה לא נעים. חייבים לגשת ולעזור

לידידיי היקרים קוראי הגליון והמאמר ׳מעדני הפרשה הי״ו

את הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן, רב שכונת עזרת תורה בירושלים והאיש שחיבר עד כה למעלה ממאה ספרים, אני מכיר מילדות. הוא מרבה לספר שאבי, ז"ל, הציל לו את החיים הרוחניים. וכך הוא מתאר זאת: כאשר היה ילד ולמד בתלמוד תורה ׳עץ חיים׳, הסדר היה כך: בכל יום ראשון בבוקר המלמד היה מקריא ומסביר את הקטע של הגמרא שילמדו באותו השבוע, ובמשך כל ימות השבוע היו חוזרים עליו, מלבנים אותו וממשיכים לשנן שוב ושוב. והוא, בעל תפיסה נדירה ומהירה, היה קולט את כל החומר מיד ובשאר ימות השבוע כבר לא היה לו מה לעשות בכיתה. הוא פשוט השתעמם. היה לו קוצים על הכיסא.

וכך התחיל לצאת מהכיתה ולהסתובב בשוק מחנה יהודה. הוא הכיר כל חנות וכל מוכר, ובהמשך החל להסתובב גם ברחובות הסמוכים. ביום שישי היה חוזר לכיתה, נבחן על החומר השבועי ותמיד מקבל מאה. ועל פי הרוב, המלמד אפילו לא היה מבחין שהוא היה חסר במשך השבוע…

אבל ברור שמהשוק ומהרחובות שמסביב לא קולטים הרבה יראת שמים.

יום אחד הוא עבר ליד הבית של אבי מורי, ז״ל, שהיה צייר שלטים במקצועו. הוא נעצר והתבונן כיצד אבי מצייר ביד אמן. אבי פנה אליו ושאל: ׳ילד, מה אתה עושה כאן? למה אתה לא בחדר?׳ והוא ענה בכנות של ילד: ׳הכיתה משעממת. אני יודע יותר טוב מהמלמד את הגמרא שהוא מלמד, ואין לי מה לעשות שם׳.

אבי, שהבין מיד את הסיטואציה, אמר לו: ׳אתה יודע מה? אני מוכן לעשות איתך עסק. אני אלמד אותך ציור ואתה, בתמורה, תבוא לכאן כל יום, ונלמד יחד משניות וגמרא תוך כדי׳. הילד הסכים. באמת לא היה לו משהו טוב יותר לעשות.

וכך, הוא מספר, גם למדתי ציור, גם קיבלתי אהבת תורה יראת שמים, וגם למדתי לא לבזבז את הזמן, כי זה היה המוטו הגדול כל ימי חייו של אבי.

כשהוא כבר למד את חכמת הציור על בוריו, (מה שגם שימש אותו רבות בהמשך, במיוחד כאשר כתב ספרים שבהם היו פרטים ואיורים), ראה אבי שהוא מיצה את התחום הזה. ואז קישר אותו עם חשמלאי מהשכונה, שעשה איתו אותו ההסדר בדיוק: הוא ילמד אותו להיות חשמלאי, ובתמורה ישננו יחד משניות, חומש וגמרא. וכמובן שהרב שטרן, גם כילד, לא הסתפק בקריאה יבשה; הוא הסביר היטב כל מה שלמד.

ואכן, מסיים הרב שטרן, ׳עד היום אני יודע גם ציור וגם חשמל. תעמיד אותי בבניין ותגיד לי מה צריך לעשות שם ואני מונה לך את כל הקונסטרוקציה החשמלית הדרושה לאותו מבנה.

לכן, זה לא פלא שכששמעתי מישהו מספר סיפור ממנו, האזנתי ברוב קשב. וכך מספר הרב שטרן:

לפני מספר שנים, לא עלינו, הוא התחיל להרגיש כאבים בבטן. אחרי סדרת בדיקות גילו שיש לו את המחלה הנוראה במעיים. הרופאים בדקו והודיעו שיש שתי אפשרויות:

האחת: להשאיר את המצב כפי שהוא, והוא ילך וידרדר עד שזה יפסיק לכאוב והמבין יבין.

השנייה: לעבור ניתוח לכריתת חלקים פנימיים, אך אז יישאר לשארית חייו אדם סיעודי עם קשיי תנודה בסיסיים.

׳לא ידעתי מה להחליט,׳ מספר הרב שטרן. ׳ואז חלמתי חלום׳

בחלום הוא רואה יהודי מבוגר, שכמעט לא זכר מאיפה הכיר אותו, והוא מזכיר לו נשכחות.

לפני כארבעים וחמש שנה, מספר הרב שטרן, כאשר הייתי צעיר, הייתי מקדיש כמה שעות מדי שבוע לביקור בבתי אבות, בעיקר אצל אנשים גלמודים, שאין להם קרוב שיטפל בהם. באחד הימים הגעתי למיטתו של אותו יהודי שאני רואה בחלום וראיתי אותו מתייסר מכאבים. שאלתי מה קרה, והוא סיפר שכבר כמה ימים יש לו חסימת מעיים.

הרב שטרן פנה להנהלת בית האבות ונענה: זה דורש בית חולים, אבל אין לו ביטוח, והמשפחה צריכה לקחת אחריות. הוא פנה למשפחה, והם אמרו: הוא בבית אבות זה הבית שלו, עליהם לטפל בזה.

לא יכולתי לראות את צערו, מספר הרב. הזמנתי מונית ונסעתי איתו לבית החולים. הטיפול עלה שלוש מאות לירות, כאשר כל המשכורת שלי הייתה חמש מאות. המשפחה סירבה להשתתף, והוא שילם לבדו.

כעבור מספר שבועות, הכאבים חזרו והפעם כבר לא ניסיתי לבקש עזרה מהמשפחה, שילמתי לכתחילה מכיסי, למרות שזה יצר לי חור רציני בשוטף.

כך היה שש פעמים, עד שאותו יהודי הלך לבית עולמו.

בחלום מספר לו אותו יהודי:

נודע לי כאן בשמים שאתה קיבלת מחלה במעיים. הרעשתי עולמות, אמרתי שלא ייתכן שבן אדם שהתמסר כך ליהודי שאינו מכיר, וגאל אותו מכאבי מעיו, יחלה בעצמו במעיים! איפה מידה כנגד מידה? ואז הבטיחו לי: אתה תעבור את הטיפול, תתרפא, ותהיה כאחד האדם.

כך הסתיים החלום.

למחרת בבוקר קם הרב שטרן, זכר את כל הסיפור, ומיד הודיע למשפחה שהולכים לטיפול. בבית החולים הסביר לו הרופא את ההשלכות הכבדות, אך הרב שטרן אמר לו: בעזרת השם אקום ואלך כאחד האדם.

הרופא התעקש: זה בלתי אפשרי.

והוא ענה: “נחיה ונראה. ואכן הנס קרה. הניתוח עבר בהצלחה, ובתוך ימים ספורים הוא כבר הלך על רגליו כרגיל.

עד כאן הסיפור של הרב שטרן.

כששמעתי את הסיפור חשבתי על העניין. בעצם, אדם לא יודע איפה הוא משקיע, וכעבור כמעט יובל שנים, מקבל את זה בחזרה. אבל לא זה עיקר הנקודה

עיקר הנקודה היא שכשרואים מקרה שאין מי שיעזור, וההוא אובד עצות וחסר אונים, אין מצב שממשיכים הלאה. חייבים לגשת ולעזור

לא אשכח את המקרה הבא, שמוכיח כמה הדבר חשוב, גם כשזה כרוך באי נעימות רבה

זכורני, כשהייתי ילד, יום אחד נכנס לביתנו איש מבוגר, ניצול שואה ואמר לאבא שלי שיש לו כאבי תופת עקב עצירות קשה. אבי לא עשה שום חשבונות. נעל את הדלת מבחוץ, ואני זוכר שאמר לאמא שלי שתביא לו דלי עם מים חמים ופומפה של חוקן. אבי פרס ניילון על הספה ופשוט גמל עמו חסד בגופו, כדי שלאחר מכן יוכל לברך ׳אשר יצר׳ בכוונה גדולה.

סיפור נוסף, שכל המשפחה שלנו עוד זוכרת

היה זה ביום הושענא רבה. אבי רואה משפחה שלמה חסידי גור, שהגיעו מחצור לירושלים. הם סיכמו עם מישהו שמחליפים דירות, אבל לא מצאו את המפתח במקום שסוכם. זה היה לפני עידן הפלאפונים. משפחה שלמה עומדת ברחוב מחוץ לאותו בית, בלי אפשרות להיכנס

אבי הכניס אותם הביתה. ואנחנו, כל המשפחה, יצאנו לבלות את חג שמחת תורה בסוכה הגדולה שהיתה לנו. והיהודי ההוא קיבל את הבית שלנו עם משפחתו

ולמדנו על בשרנו שאין מצב שרואים מישהו חסר אונים וממשיכים הלאה

יזכנו השי״ת שנוכל לעזור ולסייע ואל יחסר המזג מכל מי שליבו רחום וחנון.

בברכת שבת שלום ומבורך

ישראל אהרן קלצקין