המשנה קובעת: “אלו דברים שאין להם שיעור… תלמוד תורה” — מצווה שאין לה גבול לא למעלה ולא למטה. אין גבול למקסימום, אך גם המינימום הוא ערך מחייב.
חז״ל מלמדים שהאדם חייב ללמוד בכל רגע פנוי, ומעלת מצוות תלמוד תורה היא כנגד כולן — “וכל חפציך לא ישוו בה”.
החיוב הבסיסי: לימוד שיהיה “מחודד בפיך”
התורה מצווה: “ושננתם לבניך” — שהדברים יהיו מחודדים וברורים, כך שאדם לא ייגמגם אם ישאלוהו.
רש״י בקידושין (ל.) מפרש: חזור עליהם ובדוק בעומקם — עד שיהיו בהירים ומידיים.
עוד באתר:
ובגמרא ביומא (י"ט): “ודברת בם — בם ולא בדברים בטלים”.
כל רגע מתאים ללימוד, וכל דיבור בטל הוא ביטול עשה.
כמה צריך ללמוד? ויכוח התנאים והאמוראים
בספר יהושע נאמר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך… והגית בו יומם ולילה”.
בגמרא מנחות (צט) מובאות כמה שיטות:
1. רשב״י
אפילו פרק אחד בבוקר ופרק אחד בערב — יצא ידי “לא ימוש”.
2. רבי יוחנן
אין לפרסם זאת בפני עמי הארץ — כדי שלא יחשבו שמספיק המינימום ויאבדו חשק ללימוד.
3. רבא
כן לפרסם — כדי לתת לאנשים הרגשה שהם כבר עושים דבר טוב, ומתוך כך יתקדמו.
החינוך האמיתי הוא לעודד, לא לייאש. כשיהודי מרגיש טוב עם מעשיו — הוא מוסיף ולומד יותר (כך כתבו השפת אמת ואחרים).
“חכמה יוונית” — ומה עם בזבוז זמן?
רבי ישמעאל אמר לאחיינו בן דמא שאסור ללמוד “חכמה יוונית”, כי אין שעה שאינה כלולה ביום ובלילה.
אף שבאותו מקום רבי ישמעאל סובר שצריך לעבוד לפרנסתו — הוא מדגיש: לעבוד, אך לא לבזבז זמן.
רבים מסתמכים על רבי ישמעאל להתיר “גם תורה וגם דרך ארץ” — אך שוכחים את הנקודה השנייה:
אין לבזבז זמן על רכילות, שיחות בטלות או ענייני הבל.
הלכה למעשה: חיובו האישי של כל יהודי
הרמב״ם (הל’ ת״ת פ״א ה״ח) והשו״ע (יו״ד רמ״ו) פוסקים:
כל איש ישראל חייב ללמוד תורה — בין עני ובין עשיר, בין בריא ובין בעל יסורין, בין צעיר ובין זקן. אפילו עני המחזר על הפתחים — מחויב לקבוע זמן לימוד ביום ובלילה.
הרמב״ם לא מביא את ההיתר לצאת ידי חובה בקריאת שמע בלבד.
הלח״ם מסביר: רבי יוחנן אמר “אין לפרסם בפני עמי הארץ”, ולכן הרמב״ם נקט כך.
לעומת זאת, הרמ״א כן מביא את הדין, ושכן ראוי לפרסם (כשיטת רבא).
מצוות תלמוד תורה — בהתאם לכוחו ומצבו של כל אדם
שיעור הלימוד אינו אחיד לכל אדם.
כך מבואר ב“קהילות יעקב”, ובגדולי האחרונים:
הדבר תלוי בארבעה גורמים עיקריים:
1. מצב הפרנסה
מי שחייב לעבוד — אינו מבטל תורה בשעות עבודתו.
2. כוחות הנפש
יש בעלי מוח בהיר ומסוגל, ויש טרודים או חלשים יותר.
החיוב: לפי כוחו האישי.
3. נטיית הלב ואהבת התורה
מי שליבו בוער — מחויב יותר.
4. טוהר הנפש וההשגה הרוחנית
מי שנפשו זכה ומרגיש את מתיקות התורה — מסוגל ליותר וחייב ביותר.
המינימום לכל יהודי: קריאת שמע שחרית וערבית
זהו היסוד השווה לכל ישראל:
פעמיים ביום — פסוקי תורה מפורשים.
אבל החלק השני — לימוד לפי ערכו של כל אדם — אינו קצוב ולא שווה לכל.
כל יהודי מחויב:
“להתאמץ להגיע למקסימום יכולתו”.
לא רק לנצל את הזמן הפנוי — אלא לארגן את חייו כך שהתורה תהיה המרכז.
שני חלקי מצוות ת״ת: לימוד — וידיעה
בשו״ע הרב וב“דברות משה” מבואר:
1. מצוות ללמוד
עצם הקריאה, העיון, שמיעת שיעור וכו' — קיום מצווה.
2. מצוות לדעת
להעמיק, לשנן, לברר — עד שיהיו הדברים מחודדים וברורים.
ה“בית הלוי” מוסיף:
יש לימוד שמטרתו לידע הלכה למעשה, ויש לימוד שהוא דבקות בשכל התורה — תכלית רוחנית בפני עצמה.
חלוקת מצוות ת״ת — ארבע מדרגות
על פי ספר “דברי יהושע”:
א. עצם העסק בתורה
מוסר, אגדה, מקרא — גם ללא קשר להלכה למעשה.
ב. ידיעת המצוות וההלכות
כדי לקיים כראוי.
ג. חידוד השכל ופלפול
בניית שכל של תורה.
ד. “אליבא דהלכתא”
בירור הסוגיה עד פסיקה.
שני הדינים הגדולים: “והגית בו” ו“בשכבך ובקומך”
לפי “ברכת שמואל”:
- והגית בו: חיוב תמידי — כל זמן שאפשר.
- בשכבך ובקומך: חיוב מינימלי פעמיים ביום.
כאשר מגיעה מצווה שאי אפשר בלעדיו — מפסיקים ללמוד, ומקיימים את המינימום.
איסור לשכוח תורה
הפסוק מזהיר: “רק השמר לך… פן תשכח”.
זו מצווה מן התורה:
אסור לגרום לשכחת התורה.
הגר״מ פיינשטיין (אגרות משה יו״ד ד, לו):
הימנעות מלימוד כשיכול ללמוד — גורמת לשכחה ונחשבת עבירה.
לארגן את החיים סביב התורה
חז״ל אמרו: “הוי גולה למקום תורה” — לעבור ישיבה, רב או מקום שמוסיף לאדם תורה.
אין זה ביטול — אלא חלק מהמצווה.
הגר"א, הרב אלישיב ושאר גדולים הדגישו:
- עדיף מעט ביותר ובקיאות גמורה מאשר הרבה בלי ידיעה.
- אבל גם צריך הספקים גדולים ומילוי כל התורה בבקיאות.
איך?
ירבה בישיבה — ויבקש רחמים ממי שהחכמה שלו.
תורה ודרך ארץ — גם מה שעושים לצורך הלימוד נחשב חלק מהתורה
הרמב״ם בהלכות דעות, הט"ז, הכתב סופר והשל"ה כותבים:
אכילה, שינה, עבודה — אם נעשות כדי שיוכל ללמוד היטב — נחשבות עבודת ה' ושייכות ללימוד התורה.
דרך הלימוד: עיון + בקיאות
הגר"א: לא הכמות — אלא הידיעה המדויקת.
הרב אלישיב: להכיר מסכת אחת היטב, פעמים רבות.
גדולי ישראל: חייבים גם עיון עמוק וגם בקיאות רחבה.
