להסיט את המאבק מן המהות אל החיצוניות

יעקב אבינו ידע היטב שיוסף שנוא על אחיו. התורה מעידה במפורש: “ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר”. ואף על פי כן, יעקב שולח את יוסף אל מקום מסוכן – אל שכם – כדי לראות את שלום אחיו הרועים. יעקב יודע מה טמון בשליחות הזו, ויוסף יודע אף הוא. ברוח הקודש מגלה לו האמת, ואף על פי כן – יוסף אינו בורח.

יוסף נכנס ביודעין אל לוע הארי, והוא עושה זאת מתוך מצווה גדולה: מצוות כיבוד אב. לא רק שהוא אינו נמנע משליחות שיש בה סכנה, אלא שהוא מקיים אותה במסירות נפש, בלי חשבונות, בלי טענות ובלי ניסיון להציל את עצמו. זהו ביטוי קיצוני של נאמנות, והיפך מוחלט מדרכו של עשיו.

עשיו מכבד את אביו כדי להרוויח – כדי לזכות בברכות. הוא לובש בגדי חמודות כשהוא נכנס אל יצחק, ומציג כיבוד אב שנועד לשרת אינטרס. יוסף, לעומתו, מכבד את אביו גם כשהוא רק מפסיד. הוא מוכן לשלם מחיר, אפילו כבד, ובלבד למלא את רצון אביו. בזה מתגלה ההבדל העמוק בין יוסף לעשיו: האחד משתמש בערכים להשגת צרכים, והשני מוכן לוותר על כל צורך כדי לקיים ערך.

זו הסיבה שחז”ל מגדירים את יוסף כ”שִׂטְנוֹ של עשיו”. לא בחרב ולא בכוח פיזי, אלא במידותיו הטובות. יוסף פועל שלא לפי חוקי הסטטיסטיקה האנושית ולא לפי דרכי הטבע. הוא גומל טובה תחת רעה, ואינו שומר טינה. כאשר הוא מתגלה לאחיו, אין בפיו תוכחה אלא אמירה אחת: “אני יוסף, העוד אבי חי”. ולאחר מכן: “ועתה אל תעצבו… כי לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים”. לא האחים, לא הקנאה, לא האלימות – אלא ההשגחה האלוקית.

יוסף מדגיש בכך שהוא אחר מעשיו. אפילו כאשר הוא מכלכל את אחיו, הוא עושה זאת כדי להוכיח שהכוח של עשיו, המכבד לשם רווח, נכנע מול כוחו של יוסף – הכיבוד לשם אמת. זהו העומק שבדברי המדרש: יעקב רואה את אלופי עשיו ושואל מי יוכל להתמודד עמם – והקב”ה משיב: בנך, בן השבע עשרה. לא בכוחו, אלא במידותיו.

כתונת הפסים וקנאה מחושבת

מתעוררת שאלה יסודית: מדוע יעקב גורם לכאורה לקנאה בין האחים על ידי כתונת הפסים? והרי חז”ל קובעים שלא ישנה אדם בין בניו. “בית הלחמי” מבאר זאת על פי הפסוק בתהלים: “תערוך לפני שולחן נגד צוררי”. הפירוש הפשוט הוא שפע גשמי גלוי לעיני האויבים, אך ר’ בונים מפשיחסא מוסיף ביאור עמוק: מוטב שתהיה קנאה על השולחן – על הגשמיות – ולא על עבודת ה’.

עין הרע על רוחניות מסוכנת לאין ערוך. על הצלחה רוחנית, על חכמה, על דבקות – עין הרע פוגעת פגיעה ממשית. לכן העדיף יעקב לעורר קנאה בבגדיו של יוסף ולא בחכמתו וברוחניותו. כתונת הפסים שימשה מגן: שיקנאו בבגד, לא במהות.

זהו פירוש הכתוב “ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר”. יעקב שמר על הדבר – הרוחניות של יוסף – בכך שהפנה את הקנאה לחיצוניות בלבד. לכך מכוונת גם הנהגתם של בית רוז’ין, שהדר ופאר חיצוניים נועדו להסיח את העין מן הפנימיות.

חז”ל מלמדים שעין הרע היא כוח ממשי ומסוכן. הגמרא בבבא בתרא מזהירה מפניה, ורבינו יונה כותב שפגיעתה מוחשית. אפילו בלוחות הברית הייתה עין הרע, כדברי המדרש, ולכן נשברו. ולמרות שהכול בידי שמים, פעמים שהנזק שנגזר מגיע דרך העין הרע.

“ויהי לי שור וחמור” – הסחת דעת מעשיו

על כן יעקב מספר לעשיו: “ויהי לי שור וחמור”. לכאורה – למה לעורר קנאה? אלא שיעקב מבקש להסיח את דעתו של עשיו מהצלחתו הרוחנית. הוא אינו רוצה שעשיו יקנא במעלתו כאיש תם, הדבק בה’ גם בבית לבן הארמי. הוא מוכן שיקנא בעדרים, בשפע, ברכוש – ולא באמת.

כך גם בהכנות למפגש: יעקב שם רווח בין עדר לעדר, כדברי רש”י, “להשביע את עינו של אותו רשע”. שיתמלא בקנאת החומר, ובכך יבוא יעקב שלם – ברוחניות.

וכך אירע גם ביוסף. בסופו של דבר האחים מתעסקים בכתונת הפסים – טובלים אותה בדם – והקנאה חלה על הבגד, לא על יוסף עצמו. לכך כיוון יעקב מתחילה: להסיט את המאבק מן המהות אל החיצוניות.

הנעליים: “שעשה לי כל צרכי”

מכאן עוברת העמקה נוספת, דרך ברכת “שעשה לי כל צרכי”, שאותה תיקנו חז”ל על הנעליים. הנעליים, על פי חז”ל, הן סמל מפתח לחציצה בין האדם לאדמה שנקוללה בחטא עץ הדעת. הנחש, ש”עפר לחמו”, מייצג את אי־הסיפוק, את התביעה ליותר תמיד. הנעל חוצצת בין האדם לבין האדמה הזו.

לכן אמרו חז”ל שימכור אדם קורות ביתו ויקנה מנעליים – כי בלעדיהן חסרה לאדם היכולת להיות שמח בחלקו. הנעליים מבטאות שליטה על הבריאה לא מתוך גאווה, אלא מתוך ייעוד: לרומם, לתקן, להבדיל בין אדם לבהמה.

ביום כיפור ובתשעה באב אין נעליים, מפני שבימים אלו האדמה מתוקנת – ביום הכיפורים אין קטרוג, ובתשעה באב נולד מושיען של ישראל. ובבית המקדש עובדים יחפים, כי שם אין קללה באדמה.

לכן “שעשה לי כל צרכי” משמעותו: די לי במה שיש. איני שבוי בתודעת החסר של חטא עץ הדעת. האדם שנועל נעליים מביע בהלכה, בגוף, את האמונה שהוא שלם עם חייו, ויכול לעבוד את ה’ מתוך שמחה.

ובכך חוזר המעגל אל יוסף ואל יעקב. המאבק האמיתי איננו על רכוש, לא על בגדים, ולא על שפע – אלא על נקיות הרוח. כל השאר טפל.