יתום מגיל שנה, ניצול שואה, ורק את זה הוא ביקש

בס"ד, יום חמישי לפרשת שמות ח"י טבת תשפ"ה. לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.

הלב גואה ורוגש, אין אלו ימים רגילים, עסוקים אנו בהכנות האחרונות לקראת השמחה הגדולה במעוננו בנישואי בתנו בת הזקונים.

אבי ז"ל היה אומר: אצלי הבן זקונים לא מאריך ימים, כי שנה אח"כ נולד הבן זקונים הבא בתור.

זכורני שאבי היה תמיד מתפלל ומבקש תמיד, שיזכה להשיא את כל ילדיו בחייו.

בעיני היה תמוה הדבר, רק את הילדים? למה לא את כל הנכדים ואפילו הנינים?

אבל זו המציאות, זו היתה תמיד בקשתו האולטימטיבית, ואין זה פלא, ילד שהיה יתום מגיל פחות משנה, מבחינתו הוא עבר מיני שואה במחנות (קעמפס) בבית יתומים דיסקין (לרובכם ההשוואה תיראה תמוהה. לנו, צאצאיו ששמענו ממנו את כל התיאורים האומללים שהם עברו שם, לא).

מה הוא ציפה מהחיים חוץ מלשרוד? להקים בית? חלום. לגדל משפחה? חלום באספמיה. לבקש לזכות לחתן את כל הילדים? זה כבר היה משהו מעבר לדמיון.

את זה הוא ביקש ואת זה הוא קיבל, ואכן חודשים ספורים אחר נישואי אחי הצעיר, הוא השלים משימתו בעוה"ז, זכותו תגן בעדנו.

אציין נקודה מופלאה, שמוכיחה כמה תפילה מועילה.

אבי ז"ל, בשנים האחרונות לחייו, שהה במעון סיעודי אחר אירוע מוחי, הוא לא היה מעורה בענייני העולם כלל, לא תמיד זיהה מי לפניו, כשהיינו באים לבקרו במשמרות, היה מבקש שנקריא בפניו משניות או פרשת השבוע והוא ישב ושמע ומלמל, אולם, אם המקריא טעה בניקוד או בטעם ואפילו רק בדגש, מיד תיקנו, ראינו כוחה של גירסא דינקותא שהושרשה בליבו.

בבוקר של יום נישואי אחי, הוא התעורר עם ראש צלול (יחסית למצבו ביום יום), התפלל עם דמעות ולהפתעת כל סובביו, כל אותו היום היה מרוגש לקראת החתונה וקרא פרקי תהילים ובחתונה ישב וקיבל את הקהל ואיחל מזל טוב וממש היה בעניינים.

אחר החתונה חזר למעון ושב למצבו כבשנים האחרונות.

והיה הדבר לפלא.

עוד עובדה: הוא היה משתדל שנים רבות להתפלל תפילת מנחה גדולה ביום שישי בחצות, כאשר שאלו אותו לסיבת הענין, היה עונה: מי יודע? אולי הלוויתי תצא ביום שישי אחר חצות, כך כבר אהיה א' געדאוונטער (אחר התפילה).

שיערתם נכון, הלוויתו יצאה ביום שישי אחר חצות היום.

התקשר אלי זה עתה, ידידי הרב יאיר המבורגר שליט"א לאחל לי מזל טוב לרגל השמחה המתקרבת ואמר לי ווארט נאה לקראת החתונה:

הגמ' אומרת 'האי עלמא כבי הילולא דמיא', פירוש, העולם נמשל לחתונה.

לפני שאכתוב את מה שר' יאיר אמר לי, אומר מה ששמעתי פעם מאחד הדרשנים מבעלי המוסר.

כשמגיעים לחתונה, האולם מצוחצח, השולחנות ערוכים להפליא, הפרחים והצלחות והמפיונים, הכל מסודר ונוצץ.

איך נראה האולם כשעוזבים אותו אחרי החתונה? ה' ירחם.

זה הדמיון בין העולם לחתונה, לדברי בעל המוסר, כשהתינוק מגיע לעולם הוא זך ונקי, רך ונוצץ, ואיך הוא נראה בצאתו מהעולם הזה?

אך ר' יאיר הפתיע אותי היום עם פירוש חסידי מלהיב לקראת החתונה, בשם הגה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זיע"א, על דברי הגמ' הנ"ל ואצלי זה מאוד רלוונטי כרגע.

הימים והשבועות שלפני החתונה מלאים טרדות והתרוצצויות, סידורים, תשלומים, הזמנות וכו' וכו', לרוב, גם הימים שאחר הנישואים הם ימים טרודים, כאשר צריך לכסות את כל ההוצאות הרבות, ובמקרה דנן, לדאוג לאורחים שהגיעו וחוזרים וכו' וכו' ולזוג החדש שפוסע את הפסיעות הראשונות המרגשות בחייהם על כל המשתמע מכך.

אבל בשעות החתונה, הכל זז הצידה, השמחה בוקעת שערים ומרקיעה שחקים, רוקדים ושמחים ועליזים, הלב מתרונן ומשבח להקב"ה על כל החסדים והרגליים מגביהות טפח וטפחיים בהתעלות נשגבה, תוך שכחה והתעלמות מכל הלחצים והדאגות.

זה אנו מאחלים לעצמנו לכל ימות השנה, שכל העולם יהיה כבי הילולא, כמו החתונה עצמה, מלא שמחה, בלי שום דאגות וטרדות, הכל יזוז הצידה ונהיה בשמחה תמיד.

והרי לא תצפו ממני להתעלם מן העיקר ולרמז מה יש בגליון עצמו?

שובבי"ם הוא זמן מסוגל להתקרב יותר להשי"ת, גם נפשית וגם מעשית, איך זה מרומז באותיות המילה 'שובבי"ם'?

בקריאת שני וחמישי אנו עוצרים העליה שני (לוי) במילים 'ויקוצו מפני בני ישראל', הלא נפסק להלכה שאין לעצור בדבר של פורענות?

היום היה היארצייט של הבני יששכר זי"ע, הבאתי ווארט על הפרשה מספרו עם הסבר נפלא ותוספת.

כל אלו ועוד בתוככי הגליון המצורף בזה יראו ישרים וישמחו, טעמו וראו כי טוב.