יש מושגים ומנהגים העוברים מדור לדור: חוט אדום על היד, יציקת עופרת להוצאת עין הרע, לחשים וסגולות שונות. מאחורי כל מנהג כזה מסתתרת שאלה עמוקה: מה באמת פועל כאן – חומר או נפש, מיסטיקה או מוסר, כוח חיצוני או תנועה פנימית של האדם. והאם בכלל יש מקורות לדבר. עין הרע איננה סיפור עממי בלבד. היא נוגעת בשורש הקשר שבין אדם לחברו, בין שפע לענווה, בין מבט חיצוני לעולם פנימי, ובעיקר בשאלה כיצד הופכים פחד מעין הרע לבניין של עין טובה.
נתחיל במנהג העופרת. בעבר היה מנהג זה נפוץ בפולין ובהונגריה באמצעות שעווה, ובקרב יהודי תימן באמצעות עופרת. מקורו נזכר בדברי המהרי״ל שדן בהוצאת עין הרע, וכן בדברי הצמח צדק מליובאוויטש שהתייחס לכך במסגרת דיון הלכתי. בספרים שונים הובאו מקורות נוספים, ובהם דיונים אם יש בדבר חשש דרכי האמורי ואם מותר לעשות זאת בשבת. אופן העשייה כולל חימום עופרת עד היותה נוזלית, יציקתה שלוש פעמים לתוך מים קרים מעל ראש האדם החושש מעין הרע, תוך אמירת שמו ושם אמו ולעיתים פסוקים ולחשים שונים. יש המתבוננים בצורות הנוצרות במים ורואים בהן סימנים לעין הרע, וחוזרים על הפעולה עד שנראה שהדבר פוחת.
עם זאת, בספר דעה חכמה לנפשך נכתב אזהרה חריפה: גם אם נניח שלמנהג יש שורש קדום, יש מי שמנצלים אותו כדי לעורר שנאה, חשד ולשון הרע בין בני אדם. יש הקובעים שפלוני עשה עין הרע, ובכך גורמים מריבות, איבה ופירוד. זו סכנה רוחנית חמורה יותר מעין הרע עצמה, שכן לשון הרע ושנאת חינם פוגעים ישירות בפרנסה ובשפע. עוד מצוין שאין דרכו של הקב״ה לגלות מי פגע במי, כשם שלא גילה ליהושע מי מעל בחרם, כדי שלא להוציא שם רע. לכן כל שימוש בסגולה המביא לחשד בכשרים ולפגיעה באחרים הוא עיוות חמור של עבודת השם.
עוד באתר:
לעניין ההלכה, הדעות חלוקות. יש מגדולי ישראל שראו במנהג העופרת דבר שאין לו מקור קדום ואסרו אותו, ויש שחששו שמקורו בגויים. מנגד, מצינו בגמרא עצות אחרות להינצל מעין הרע, כמו אחיזת האגודלים ואמירת ״אני מזרעו של יוסף שלא שולטת בו העין״. בשם גדולי תורה נאמר שכאשר יש עצה בגמרא, אין צורך לחפש חדשות. עם זאת, בשו״ת צמח צדק נדון מקרה של חולה מסוכן, והדיון היה אם מותר לחלל שבת לצורך סגולה שנחשבת בדוקה, מבלי לפסול את המעשה מצד דרכי האמורי. גם פוסקים נוספים כתבו שיש ללמד זכות על מנהגים שנהגו בהם צדיקים וקהילות, בפרט כאשר אינם נעשים לשם כשפים אלא להרגעת הנפש.
המשמעות העמוקה של עין הרע איננה קללה מיסטית חיצונית, אלא מערכת מוסרית ורוחנית. האדם אינו חי בוואקום, אלא בתוך מארג של קשרים והשוואות. כאשר אדם מתבלט, מתפאר וחי מתוך התנשאות, הוא מערער את האיזון החברתי ומעורר קנאה. חז״ל לימדו שברכה שורה בדבר הסמוי, מפני שהצניעות מגינה על השפע. עין הרע היא אזהרה: שפע שאינו מלווה בענווה אינו מחזיק מעמד. היא קוראת לאדם לשוב לפנימיות, לאחריות ולרגישות לזולת, ולהבין שהשפע אינו רכוש פרטי אלא פיקדון עם שליחות.
כאשר אדם מדגיש את הצלחתו כדי לייצר עליונות ותחרות, הוא יוצר סביבו מתח רגשי, והכאב של הזולת הופך לקנאה ולפירוד. זו עין הרע. לא העיניים מזיקות, אלא הלב הפצוע. לכן מדגישה התורה ״והצנע לכת עם ה׳ אלוקיך״. הצניעות אינה הסתרה אלא סגנון חיים של שקט פנימי. כשהשפע מלווה בענווה ובחסד, הוא הופך למקור שמחה גם לאחרים, והעין הרעה מתהפכת לעין טובה.
אדם התלוי בהערכה חיצונית, בכסף ובמעמד, חי בעולם של השוואות ולכן פגיע יותר. לעומתו, מי שחי מתוך פנימיות ואמונה, פחות מושפע ממבטים חיצוניים, לא מכוח הגנה מיסטית אלא מכוח יציבות נפשית. עין הרע היא קריאה לצמיחה, לא להיסטריה. היא מזכירה שהשפע שלי אינו מנותק מלב הזולת, ושכאשר אני מנצל שפע כדי לדרוך על אחרים, הוא הופך לפשע. אך כאשר השפע מחובר לענווה ולחסד, הוא מפסיק לעורר התנגדות והופך לאור.
בשפת אמת נכתב ש״והייתם לי סגולה״ רומז לכך שעיקר הסגולה היא התורה עצמה. לימוד התורה, תיקון המידות ועין טובה הם ההגנה העמוקה ביותר. גם לגבי החוט האדום הדעות חלוקות. יש מקורות בתוספתא האוסרים, ויש המתירים. פוסקים רבים כתבו שכל דבר שלא נאסר במפורש בגמרא אין לאוסרו, ובפרט כאשר מדובר במנהג עתיק שנהגו בו יראים וצדיקים. יחד עם זאת, אין לראות בחוט האדום פתרון עצמאי, אלא סמל המעורר לתשובה.
הצבע האדום בתורה מסמל חטא, כפרה ומסירות נפש. חוט השני בטהרת המצורע, הדם על המשקופים במצרים, החוט האדום של רחב, והחוט בשעיר לעזאזל ביום הכיפורים – כולם מבטאים תהליך של תיקון, הכנעה ושיבה אל השם. כך גם כאן: החוט אינו קמיע קסם, אלא תזכורת פנימית. כאשר אדם רואה ייסורים, אמרו חז״ל שיפשפש במעשיו ויעשה תשובה. הסגולות יכולות להיות סימן, אך עיקר התיקון הוא שינוי ההתנהלות, קרבה לבורא ותיקון המידות.
בסופו של דבר, עין הרע היא חלק ממערכת ההשגחה. העולם אינו מקרי אלא מוסרי. עין טובה היא היכולת לשמוח בטובת האחר, והיא מידתו של אברהם אבינו. מי שיש לו עין טובה אינו מקנא אלא מברך, ומי שמברך אחרים מברך גם את נפשו. זו הסגולה הגדולה מכולן.
