פרשת משפטים באה מיד לאחר מתן תורה. יש מן הראשונים, ובראשם הרמב"ן, הסוברים שגם תחילתה נאמרה בקולות וברקים – כהמשך ישיר למעמד הר סיני. בסוף הפרשה מתואר שוב מעמד ההר, עליית משה לארבעים יום וארבעים לילה, ומכאן שיש צד לומר שמעמד הר סיני הקיף לא רק את עשרת הדיברות, אלא עד סופה של פרשת משפטים.
פרשת משפטים עוסקת בעיקרה בדיני בין אדם לחברו. בתוך כך מופיע הדין של "המכה את רעהו", ושם אנו נפגשים לראשונה עם אחד היסודות הגדולים בהשקפת התורה על רפואה. כך נאמר:
"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו… רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא, יח–יט).
על כך דרשו חז"ל (בבא קמא פה ע"א):
"'ורפא ירפא' – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות".
עוד באתר:
רש"י מבאר: אל יאמר אדם – הקב"ה היכה, והקב"ה ירפא; מה לרופא להתערב? לולא ניתנה רשות מפורשת, היה מקום לחשוב שהתערבות רפואית היא כביכול שינוי במעשה שמים. באה התורה וחידשה: הרפואה עצמה היא רצון ה'.
התוספות עומדים על הכפל "ורפא ירפא". מדוע לא נאמר "ורפא" בלבד? ייתכן היה לחלק ולומר: כאשר אדם הזיק – מותר לרפא, אך חולי הבא מן השמים אין לרפאו, שכן הוא גזירת מלך. לפיכך הדגישה התורה בלשון כפולה – גם בזה ניתנה רשות ואף חובה לרפא.
נמצא שחידוש התורה אינו רק היתר טכני, אלא תפיסה עמוקה: אין הרפואה התערבות כנגד רצון ה', אלא היא עצמה חלק מרצונו. הקב"ה מנהיג את עולמו דרך שליחים, והאדם מצווה לפעול בתוך הטבע – לא לברוח ממנו בשם אמונה, ולא להשתעבד לו בשם מציאות.
אמונה עם גבולות – השתדלות עם תודעה
התורה אינה מצווה לברוח מן הטבע בשם הביטחון, אך גם לא להיבלע בו ולייחס לו כוח עצמאי. שתי הקצוות שגויות:
בריחה מן הטבע היא ויתור על שליחות האדם;
והיבלעות בטבע היא ויתור על הקב"ה.
העיקרון פשוט: הקב"ה הוא סיבת הסיבות, והטבע הוא כלי. מי שהופך את הכלי לסיבה – עובד עבודה זרה מודרנית; ומי שמבטל את הכלי – מבטל את רצון הבורא.
ההשתדלות איננה חוסר אמונה, אלא צורת האמונה בעולם הזה. האמונה אינה נמדדת בכמות ההשתדלות, אלא במעמדה הנפשי. האם האדם פועל מתוך חרדה – "אם לא אעשה הכול יקרוס"? או מתוך תודעה: "כך רצון ה', אך התוצאה אינה בידי"?
האדם מחויב לפעול כאילו הדבר תלוי בו – ולחיות כאילו אינו תלוי בו כלל. זהו מתח בריא, לא סתירה. מתח המוליד יציבות נפשית.
לפני נטילת תרופה אנו מבקשים:
"יהי רצון שיהיה עסק זה לי לרפואה, כי קל רופא נאמן ורחמן אתה".
התרופה היא כלי, לא מקור הישועה.
חז"ל אף לימדו (עבודה זרה) שלייסורים יש זמן קבוע – מתי באים, מתי יוצאים, ואף על ידי איזה רופא. אין מקריות, ואין אכזריות. מחשבת המאמין איננה ממוקדת ב"איך להאיץ", אלא ב"מה נדרש ממני עכשיו".
אמונה בלי השתדלות – קיפאון.
השתדלות בלי אמונה – חרדה.
והאיזון ביניהן – חירות פנימית.
פ"א דגושה ופ"א רפויה – עומק ההבחנה
רבותינו עמדו על הבדל לשוני: ברפואת בשר ודם נאמר "ורפא ירפא" – פ"א דגושה; ואילו ברפואת הקב"ה: "רפאני ה' וארפא" (ירמיה יז, יד), "כי אני ה' רופאך" – פ"א רפויה.
רבנו בחיי, בעל הטורים ורבנו חיים ויטאל ביארו: רפואה אנושית כרוכה בצער, בטיפולים קשים ובתהליך. רפואה אלוקית – בנחת וברחמים. הזוהר מוסיף: לשון כפולה אצל הרופא מרמזת שהרפואה אינה שלמה לגמרי, ויש אפשרות שתידרש שוב. רפואת הקב"ה היא שלמה מעיקרה.
הרפואה האנושית מטפלת לעיתים בסימפטום; רפואת ה' מתקנת את השורש.
ייסורים כתהליך – רפואה כהזדמנות
חז"ל אמרו (ברכות ה): "אם רואה אדם שייסורין באין עליו – יפשפש במעשיו". אין לראות מחלה כמקרה בלבד, אלא כהנהגה שיש לה משמעות. ההחלמה השלמה תלויה גם בתיקון פנימי.
אמנם בשעת חולי קשה לשוב בתשובה שלמה. לכן די בקבלה אמיתית: שכאשר יירפא – ישלים את התיקון. קבלה זו היא תשובה לפי מדרגתו.
נמצא שיש שני שלבים:
ראשית – רפואה על ידי רופא, כדי להרחיב דעתו של החולה ולאפשר לו לשוב בתשובה;
ולאחר מכן – כאשר משלים תיקונו, זוכה לרפואה שלמה מאת ה'.
הרפואה אינה תכלית לעצמה, אלא אמצעי להשלמת התיקון.
מן הפשע אל השפע
רמזו חכמים: במילה "פשע" הפ"א דגושה, ובמילה "שפע" – רפויה. התהליך הוא להפוך פש"ע לשפ"ע. הדגש מסמל דין הקורא לתשובה; הרפיון – רחמים הבאים לאחר התיקון.
הייסורים – קריאה.
הרפואה – הזדמנות.
והתשובה – היעד.
אשרי האדם הזוכה להבין את שפת הרפואה והייסורים, להפוך פש"ע לשפ"ע, ולזכות לרפואה שלימה – בגוף ובנפש – ברחמים גמורים. וכדברי הנביא: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה'" – כאשר שבים מן הפשע, מתהפכות האותיות לשפע של גאולה ורפואה.
