בפרשת השבוע, פרשת תרומה, הקב"ה מצווה את בני ישראל: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו… זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני…" בקיצור, כל מה שדרוש לבניית המשכן.
אלא שלאחר מכן מופיע פסוק החורג מרשימת עצם הבנייה, ופונה כבר אל מה שיימצא בתוך המשכן. בהמשך מצווה הקב"ה את משה, שייקח מבני ישראל: "שמן למאור" – שמן שבאמצעותו תאיר המנורה, וכן "בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים" – שיביאו עימם את ניחוח הקדושה אל תוך המשכן.
שואל ה'דעת זקנים': מה פשר הפסוק המפתיע הזה המופיע באמצע הרשימה? בתוך כל פירוט החומרים לבניית המשכן, לפתע עוברת התורה לדבר על דברים שאינם נוגעים לקירות ולמבנה אלא למה שייעשה בתוכו. ואם אכן עברה התורה לעסוק בכך, מדוע לא הוזכרו גם תרומת חיטים ללחם הפנים, כבשים לקורבן התמיד ועצים למערכה?
עוד באתר:
לאור הקושיה הגדולה מבאר ה'דעת זקנים', כי אור המנורה וריח הקטורת אינם פרטים צדדיים אלא חלק בלתי נפרד מעצם מציאותו של המשכן. אף שהמנורה לא נועדה לכאורה לצורך תאורה, היה זה כבוד של מעלה שהבית יהיה מואר, שכן דרכם של מלכים להדליק נר לפניהם קודם כניסתם לבית; בית בלא אור לוקה בחסר בעצם היותו בית. כמו כן דרכם של מלכים להקטיר קטורת כדי לבשם את הבית ולהשרות בו ריח טוב; וכאשר אין בבית ניחוח טוב, יש בכך פגם בעצם הבית.
לאחר הפירוש הנפלא הזה, יש לשוב למה שנכתב בתחילת הפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". שם מדייקים חז"ל, שלא נאמר "בתוכו" אלא "בתוכם" – כלומר, שרצון השם הוא לפעום ברוחו של אחד ואחד מישראל. המטרה בבניית המשכן היא שכל יהודי יהיה בית להשראת השכינה. כדי להיות בית כזה נדרשים שני תנאים יסודיים: שיהיו בו אור וריח טוב.
האור מסמל תורה, וכפי שנקרא בקרוב במגילת אסתר: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", ומפרשת הגמרא: אורה זו תורה.
ריח הקטורת מסמל מעשים טובים, וכפי שנאמר בספר בראשית: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה"; מפרש רש"י, שקטורה היא הגר, ונקראת כך מפני שנאים מעשיה כקטורת.
בצירוף שתי המעלות הללו: אורה – זו תורה, וריח טוב – אלו המעשים הטובים, נעשה האדם ראוי להיקרא בית שבו שורה השכינה.
