הגבאי עלה על הבימה בצעדים בוטחים, ממתין שהבעל תפילה יסיים את הקדיש שאחר 'ברכי נפשי' שאומרים בראש חודש וכמנהגו מדי ר"ח, הלם פעמיים בכף ידו על הבימה והכריז את הנוסח הקבוע שהוא מכריז כל ראש חודש, שבו הוא מסביר כמה חשוב ונחוץ שכל מתפלל ישלם 'חודש געלט' להחזקת בית המדרש ולכיסוי ההוצאות המאמירות, אלא שהפעם הוא הקדים בלשון המשנה 'באחד באדר משמיעין על השקלים', תוך שהוא מוסיף בחיוך שכאן הנוהג לשלם בדולרים, במזומן, באשראי או בוואטשערס (שוברי צדקה לצרכי מס), בזעלל (כמו ביט בארץ) רק בלי 'לופט געשעפטן' של ביטקון, הגבאי חתם בברכת השמחה וכו' והתחיל את המכרז של מכירת המצוות.
בכל שני וחמישי המחיר מתחיל מחמש דולר, אלא שהיום, בגלל ר"ח ואחר הדרשה, הוא העז להתחיל במחיר של 20 דולר, הוא ניסה למשש את הדופק של המתפללים, אם יהיה היענות, ואכן כן, התחילו להתמקח, 25, 30 ואז איזה איש עסקים זרק: 50 והמצב נרגע, אבל כשהתחיל להגיד 'צום הערשטן מאל' (פעם ראשונה), איזה אברך צנום אמר 60, והקודם העלה ל-80, ראיתי את האברך מתלבט רגע, ומרים את ידו ל-90, אך הראשון לא הירפה ואמר 100.
כשראיתי את האברך מתלבט לרגע האם להמשיך, (לשלם לעלייה מפת לחמו) או להרפות, אמר לי האינסטיקט את הסיטואציה. האברך הזה הוא חיוב, כנראה 'מי שברך' ליולדת, לעומתו איש העסקים התלהב מהדרשה ורוצה להפגין את נדיבותו והיענותו לדברים הנלהבים, או שהוא סתם צריך לברך 'הגומל', בחזרה מאחד מטיסות העסקים שלו, והוא אפילו לא מפנה עין לבדוק מי מתחרה מולו.
עוד באתר:
לרגע חשבתי ליטול יוזמה, לגשת אליהם ולהציע להם שיקנו את המצוות ביחד ושיתחלקו בתשלום, שהרי יש 2 עליות בראש חודש. אבל היו לי 3 מניעות לכך, ראשית: אני משתדל לא לדבר דברי חול מקדיש קמאי עד קדיש בתרא, אבל עדיין אני יכול לאותת עם הידיים, או להראות בסידור, אבל היתה מניעה שניה, שכל המסופר כאן ארך שניות בודדות ולא אעצור את המכרז ואתחיל הצגה עם הידיים.
המניעה השלישית היא: מי אומר שמותר לי לגרום הפסד לבית הכנסת? הלא זה דרכו של עולם להתמקח על המצוות, ומי שהעניק לו ילד יעניק לו גם את המאה דולר הללו, ומכיון שאין לי סמיכה לרבנות, עדיף לי 'שב ואל תעשה'.
המחיר המשיך טיפה ונעצר ב-130 $ לטובת איש העסקים.
עכשיו כן רציתי לגשת אליו ולעורר את תשומת ליבו לכך, שאם נדבו ליבו, הוא יכול להעניק את אחד העליות לאברך השני הנ"ל.
אך לא אסתייעא מילתא, כי קראו לי לעלות לקרוא בתורה, הצצתי בתיקון לראות איפה צריך להגיד 'תְּמימים' (דגש) ואיפה לקרא 'תמימים' (רפה), [לידיעתכם: הראשון רפה, ושני הבאים אחריהם דגש] למרות שאני כבר קורא בתורה עשרות שנים, עדיין יש לי לחץ סמוי מזה, שהשתרש כשקראתי בזכרון משה לפני 42 שנה, מיד אחר הבר מצוה שלי, ואמרתי 'תְּמימים' גם בראשון והיה שם איזה מדקדק וקיים בי את דברי הגמ' 'קאי עלי כחיוויא' (קם מולי כנחש) וכמעט בלעני חי בגערה רבתי כפולה ורועשת: 'תמימים, תמימים', ואחר הקריאה גער בי 'אז מען קען ניט און מען וייסט ניט, נעמט מען זיך ניט אונטער' (בתרגום חופשי: אם אינך יודע ובקי, אל תיגש), וזה היה טרם התרגלתי לגערות כאלו, ומאז נשתרש בקרבי הנוהג להציץ לתיקון או בסידור בראש חודש לוודא איפה 'תמימים' ואיפה 'תְּמימים'.
תכלית: איש העסקים נתכבד בשלישי ובירך 'הגומל', והייתי מרוצה כשגיליתי את רגישותו, או שמישהו לחש לו והוא אכן כיבד את האברך ברביעי ושמחתי יותר לגלות כי האינסטינקט שלי היה נכון, כאשר אחר הקדיש, הוא ביקש מהגבאי, לעשות לו 'מי שברך' ליולדת. (לא צריך להיות חכם גדול מדאי לאינסטינקט כזה).
לאחר מכן, חשבתי בליבי נקודה נוספת, שבשבילה סיפרתי את כל הסיפור:
הגבאי המסור, כאשר ראה שהעליות המריאו לסכום גבוה כזה, היה מרוצה מעצמו מאוד, הנה, חכמתי עמדה לי, דרשתי עשתה פירות והניבה סכום יפה לקופה.
אך האמת היתה, שאירע כאן תחרות רגילה, שמסתמא היתה קורה גם לולא דרשתו, וזה עורר אותי לחשוב על ההנהגה בעולם, אנחנו עושים פעולות והשתדלות וכשרואים תוצאות אנו טופחים לעצמנו על השכם בשביעות רצון על חכמתנו והשכלתנו שעמדה לנו להצליח, כאשר האמת לאמיתה היא, שכל ההשתדלות אינה כי אם 'מס ההשתדלות' כלשונו של בעל 'חובת הלבבות' ב'שער הבטחון' שגזר עלינו השי"ת את ה'מס' ולתוצאה אין כל קשר להשתדלות, למרות שכל הסימנים מעידים שזה כן נראה כך.
רבינו המגיד רבי מרדכי דרוק ז"ל (היום היארצייט ה-16 שלו) היה אומר בשם הבעל שם טוב זיע"א, על דברי הגמ' הידועים בברכות: 'מאי אין צור כאלוקינו? אין צייר כאלוקינו', והוא היה שואל: מה הגדלות שמשבחים את הקב"ה כצייר טוב? והיה מתרץ בציוריות המופלאת שלו.
יש צייר, שכל מי שמסתכל על הציור מרחוק, יזהה שזו לא תמונה אמיתית, אלא ציור.
צייר יותר מומחה, הרואה מרחוק יחשוב שזו תמונה אמיתית, רק כאשר יתקרב יגלה שזה מציור.
יש צייר עוד יותר מומחה, שגם מקרוב יטעו שזו תמונה שצולמה עם מצלמה משוכללת, ורק כאשר ימששו אותה ירגישו את בליטות הצבע ויבינו שזה ציור ולא תמונה מצולמת.
יש למעלה מכך. האגדה מספרת על הצייר הירושלמי ר' יצחק בק ז"ל, (היה הצייר בדור שלפני אבי ז"ל, אבל אבי היה מספר שהיה עומד בבחרותו שעות להתבונן בו מצייר) שכאשר צייר את הציורים המרהיבים על הכתלים בביהמ"ד הגדול שבתלמוד תורה 'מאה שערים' הידועים לראווה (וקיימים עד עצם היום הזה), הוא עמד על סולם וצייר מדף, ומרוב הדיוק, הוא עצמו הניח את צלוחית הצבע על המדף המצוייר, ורק קול הנפץ של הצלוחית על הריצפה, עוררה אותו לקלוט שהוא טעה בציורו עצמו לחשוב שזה אמיתי, ועדיין, למרות טעותו, לו היה ממשש בידיו את המדף, היה קולט מיד שזה רק ציור ולא מדף אמיתי.
למעלה מאלו, יש סוג של אומנות מטעה עוד יותר, אמן שפוסל צורה של סוס ומצייר אותו בצבעים כל כך מוחשיים, עד שגם כשתרכב עליו לא תקלוט שזה פייק סוס, רק כשתראה שהוא לא זז, תבין שזה פיסול ולא אמיתי.
ובזה הסביר רבינו בשם הבעש"ט את השבח של ציירותו של הקב"ה:
כל מה שיש כאן בעולם זה פייק, הכל ציור, האדם הולך ועושה וחושב ומבצע, והוא בטוח שיש כאן דבר אמיתי, הוא לוחץ על הדוושה של הרכב והרכב נוסע והוא בטוח בכך: 'אני' לחצתי והרכב נסע, אבל האמת שכל זה רק ציור והצגה, הקב"ה דוחף את הרכב למרות שאתה לחצת.
לפעמים הקב"ה שולח לך תזכורת לכך, פתאום באמצע הכביש, הרכב עוצר ואתה לוחץ ולוחץ וזה לא זז, רק כדי להזכירך שיש מישהו מלמעלה שהוא דוחף הכל והוא מסיע ועשה עושה ויעשה לכל המעשים.
'משנכנס אדר מרבים בשמחה' ואין שמחה כהתרת הספיקות, שהרי כל הפקרותו של עמלק היא להחדיר ספיקות בלבבות, וזה מרומז בכך ש'ספק' בגימ' 'עמלק' ולכן, השמחה האמיתית של חודש אדר היא, למחות את זכר עמלק, ולהסיר כל ספק מליבנו שיש בורא ומנהיג לכל דבר, הכל עם חשבון ומאי דהוה הוה, מכאן ואילך חושבנא.
טעימה מהגליון:
'ויקחו לי תרומה' מהו התוספת 'לי'? ובהמשך 'זהב וכסף ונחשת', מדוע הקב"ה אומר רק 'לי הכסף ולי הזהב' ולא מזכיר הנחשת?
אדר ר"ת 'רבבות אלפי דולרים', איך זה נרמז בסיפור שסיפר הרבי מליובאוויטש זצ"ל?
מן הבאר ההיא ישקו האדרים, מרמז על השפע של חודש אדר, אדרים ר"ת 'אין דבר רע יורד מלמעלה'.
בברכת שבת שלום ומבורך:
ישראל אהרן קלצקין
