הסכנה האמיתית של חוק הגיוס: לא הצבא, אלא הבריונות

שלושים קרונות במהירות של 120 קמ"ש נאנקים מול הפקודה.

הקו הלילי בין לוד לאשקלון, טובל בשגרה ירוקה. ליל ה-לילה הוא דוהר בין שדות ויישובים, קורע את מנוחתם בשעטה מחרישה. הערב, רגע לפני שנכנס לבאר יעקב, הבזיקה הודעה בהולה מחדר הבקרה והתריעה על סכנה בצומת.

הוא מושך במהירות בשני הבלמים. גוש פלדה זועם של 500 טונות מְמַתן בחריקה אלימה את קצבו. מתוך החושך צצה מכוֹלַ ת-אשפה ענקית, עולה בלהבות.

בלם-החירום נאנק עוד יותר . ברגע האחרון הצליח לרסן את הרכבת מטרים ספורים מהתנגשות בלתי הפיכה  ודווקא אז החלה החגיגה.

את הלילה ההוא לא אשכח. בעיצומו של חורף תשס"ז קפץ על המדינה רוגזם של מצעדי השחץ. בתוככי אלפי לבבות פגועים, תססה האש, ומחאות ספונטניות התארגנו ברחבי הארץ.

האווירה הגיעה גם לשערי ישיבת 'גרודנא'. בתום סדר שלישי, גררו קומץ בחורים מכולַת-זבל משטח הישיבה, אל מפגש מסילת-הברזל של הרכבת.

המחאה, כדרכן של מחאות, החלה מתוך הלך-רוח צדקני, אך עד מהרה לבשה דינמיקה מסוכנת. מתוך משובת נעורים, החליטו בחורים להצית את מכולת האשפה, ולהקים מכשו ל-דרך רווי סכנות.

רכבת דהרה ממרחק, ועמדה להתנגש במכולת-הזבל הבוערת. כשהבינו בבאר יעקב שמאה שערים נחתה בחצר ביתם, מיהרו להזעיק את המשטרה. כוחות גדולים החלו להדוף את הבחורים לתוך הישיבה.

אבל כוח המשובה היה עדיין במותניו. קומץ הבחורים החלו מתעמתים, והלהבות והמהומה האירו את היישוב השלֵו באש זרה.

רגע לפני שהאירוע יצא משליטה, הוזעק למקום רב היישוב הגאון רבי אברהם יעקבזון שליט"א. הוא הפציר בשוטרים לתת הזדמנות להשקיט את הרוחות, כינס את הבחורים בהיכל הישיבה, והרעים בקולו על "בנין נערים סתירה". הוא דיבר בצער על שנות אמון וידידות שנרקמו בין הישיבה ליישוב החילוני-למחצה – שהתרסקו בלילה אחד של להבות.

אחר כך יצא עם קומץ הבחורים אל השוטרים. הבחורים שהיו נתונים תחת רושם השיחה הנלהבת, נראו נרגשים ומלאי חרטה. אחד אחד ניגשו אל השוטרים וביקשו את סליחתם. נותרה מהרגע ההוא גם תמונה משותפת של אצילי בני הישיבה עם אויבים -לפני-רגע.

כשהגיע למחרת מורי ורבי מרן הגר"צ דרבקין שליט"א, והתבשר על המאורע – כינס את הישיבה, דיבר בלב מורתח וקול חנוק מדמעות, והרעיד את ההיכל בזעזוע. הבחורים ישבו שפופים ומזועזעים, ובמקום שררה אווירת יום הדין.

תוך פחות משתים-עשרה שעות, הפך ליל פורקן-יצרים ליום כיפור בעיצומו של חורף.

מה מדהים בסיפור הלילי ההוא? הקלות והמהירות בה נחלצו קומץ הבחורים מתחפושת הבריונות. רגע אחד של מעידה פרועה, ואחריו שִׁיבה אל המקום הטבעי.

כשמרן החזו"א זצוק"ל התבטא כי "האלימות זמורת זר במחננו", זו לא הייתה הוראה, זו הייתה הגדרה. גילוי כוחנות על מסילת-ברזל באישון לילה, אינה אלא תחפושת, והיא נושרת עם המפגש הראשון במשא רבני נוקב; והיא נקרעת לגזרים מול מתיקות של דף גמרא או בכי מרטיט של ראש-ישיבה.

בסערת הלבבות והתקופה, עלול בן ישיבה להיגרר חלילה לגאוּת הרגשות. אבל גם שם הוא מרגיש זר, אורח. וכשמזכירים לו מנין הוא בא ולאן הוא הולך, הוא מתחלחל, וממהר להימלט הביתה.

ואיך נראתה בני ברק של השבוע האחרון?

הסופר היהודי י"ל פרץ הקדיש את יצירותיו לתיאור חיי הקהילות במזרח אירופה. באחת מהן, ביקש לתאר 'בריון' יהודי.

גם בעיירות ליטא ופולין לא חסרו טיפוסים חמי-מזג, בעלי מקל וקול רם.

אבל גם הבריונות הייתה עטופה ברכוּת. גם המקל ידע להתבייש. וגם הצעקה ידעה להסמיק.

הנה מה שהוא מתאר:

בוקר אחד החליט שלומק'ה הנפח שבאו מים עד נפש. פרנסת הנפחוּת מותירה את משפחתו רעבה, וגם בתו הגיעה לפרקה. לא קלה הייתה ההחלטה, אך לאחר התחבטויות גמר בדעתו להפוך לגזלן. לכשישיא את בתו, ישוב למלאכת הנפחות בשובה ונחת.

התייצב שלומק'ה בקרחת יער, בידו מקל שחצב מקרשי הסוכה, וספר תהילים לשפוך בו צקון-לחש, שיחוס האלוקים ויצליח בשוד.

עודו נושא תפילה, והנה היא מתקבלת. מקצה האופק קרֵב עובר אורח יהודי, צרורותיו צרורות לו בחיקו. שלומק'ה זינק לעברו, הניף את מקלו והרעים בקולו: "הב את כספך, או שאחבוט בך!".

"רחמים"! מתחנן היהודי, "זה לי שישה חודשים שאני מרכל בעיירות ומוכר

סדקית לצורך נישואי ביתי… אם אתן לך את כספי, יתבטל השידוך!"

נכמרו רחמי הגזלן, ריכך את איומיו, והוריד את מקלו לחצי התורן.

"ועדיין", הוא תובע עם מקל מונף -למחצה, "הב לי חצי מהכסף. גם לי בת לחתן. יהיה אפוא לשנינו… "

אבל היהודי אינו מתרצה: "המחותנים לא יסתפקו במחצית. אם אתן לך מחצית – יתבטל השידוך!" יתבטל השידוך… נו, מי הוא, שלומק'ה הנפח, שיהין לגרום לשידוך של בת ישראל להתבטל.

ועדיין היה הגזלן שרוי במבוכה. וכי בת ההלך מיוחסת ממנו?

נמלך בדעתו והכריע:

"אם כך, תן רבע!" .

"רבע? הלוואי יכולתי. המחותנים אנשים נוקשים.. לא יתרצו בפחות מסכום מלא!"

שלומק'ה שומט את מקלו. "ככה? אלה הם המחותנים שלך? למה לא אמרת? נו, לפחות אשתתף עמך במשהו. שלא יתבטל השידוך חלילה…".

אם יש דבר אחד מסוכן בחרבה השלופה של בהרב-מיארה, הוא ניתוץ הפולקלור היהודי החמים ההוא.

יהודים ספגו עלבונות , סבלו השמצות וחטפו מכות. איש לא הצליח לסדוק את חומת האצילות הפנימית. יהודי מתהלך עם גלימת אנינוּת-נפש, וגם כשהוא מוֹעֵד לרגע ובוחר להיות גזלן, רגע אחר כך הוא שב אל מקומו הטבעי ועוד מציע נדבה.

שנה וחצי נפגענו כשכונינו 'עריקים' 'משתמטים' 'פושעים'. זו הייתה עלבונה של תורה. להגדיר מקיימי-עולם כאחרוני הפושעים, וגם לאסור ולאזוק אותם ב'עוון' ההוא. אבל עלבון ופגיעה מעצימים היאחזות . איש לא עזב את דף הגמרא בגלל תווית קטגורית.

הסכנה אורבת דווקא במאבק למען כבוד התורה. בחסות גזירת הגיוס ותחת אֶברתה המגוננת, הופכת הבריונוּת לדרך -חיים, ומחדירה מבעד לדלת האחורית גזירה איומה – בשם גזירה אחרת.

בבני ברק של השבוע האחרון – ולא רק בבני ברק ולא רק בשבוע האחרון – נקרע ו תחפושות מהוּגָנוֹת ונחשפו פרצופים זרים. קומץ נערים שמתחלחל מהמחשבה לגייס נסיך מלוכה בכפייה – פושט את בגדי המלכות, ומבקש למגר בריונוּת – בבריונוּת.

איש לא מבקש לגייס בן ישיבה. מבקשים להפוך אותו לבריון ברשות התורה. וזו ודאי גזירה שראוי לקונן עליה.

בשבוע שעבר, בשיחה שעסקה בקדושת ומסורת הישיבה, שאלתי את הגאון הגדול רבי דוד כהן שליט"א, האם אווירת הכאב והזעם פולשת גם להיכל הישיבה. האם בחורים חוששים? מוטרדים?

"תבדקו את זה!" – נענה ברגש – "בתוך היכלי הישיבות אין כל דאגה ואין כל טרדה. ברוך ד' עושים שטייגען, מוסיפים חילים לתורה, ולומדים בכל הכוח והמרץ. את המאבק מנהלים מרנן ורבנן שליט"א בתבונה ובדעת תורה – ול ד' הישועה!".