להמן האגגי היה אף ארוך? מעדני הפרשה לפורים

ערב שבת קודש פרשת תצוה זכור תשפ"ו.

לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.

ערב שבת זכור זה הזמן לכתוב פורים תורה, ובעבר הבאתי כאן מאמר שחיברתי ואף זכיתי לאמרו בפני צדיקים מדור העבר, בפורים טיש אצל בעל 'שבט הלוי' זצוק"ל ואף גם במשתה היין אצל כ"ק האדמו"ר מפשעווארסק שליט"א וזכיתי להעלות חיוך על פניהם הקד' ולקיים את ההיתר של 'ליצנותא דע"ז שרי'.

היום קיבלתי אותו בחזרה מידידי בעל הגליון 'בדחי רבנן' והוא הוסיף עליו תיבולים חריפים וראיות לדבריי וחביב בעיני שדברי תורתי מקבלים נופך ומתבדרין בי רבנן, על כן אביא את דבריי בשילוב תוספותיו ויראו ישרים וישמחו וצדיקים יעלוזו.

וזה תוכן הדברים:

תנו רבנן: המן בן המדתא האגגי צורר היהודים, לא הוה ליה לא בטן ולא ידים ולא רגלים ולא שאר איברים שבגוף, כי אם ראש בלבד שנאמר 'כל המיצר לישראל נעשה ראש'. והיינו דכתיב: 'כשבת' (בכ' הדמיון) שלא ישב ממש, שלא היה לו כלי ישיבה בגופו.

ומנין שלא היה לו בטן? שנאמר 'בטן רשעים תחסר', ומנין שלא היה לו ידים? כאותה ששנינו 'עבד אין לו יד', ורגליים לא תקשי לך, שהרי 'שקר אין לו רגליים'.

אחיכו עליה רבנן בבי מדרשא וכי עם ראש לבד אפשר לחיות? אמר להו ר' נעילאי: הן, שנאמר 'אתה הבדלת אנוש מראש' (ולא מוזכר שמת, משמע שאחרי הבדלת הראש מגופו עדיין נשאר בחיותו).

מיתיבי, והא כתיב 'ויבוא המן' מאי לאו דקאתי ברגליו? לא, דמתגלגל ואתי ככדור. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש' ואמר רב כדוראי מלמד, שהיה כל אחד דוחפו ברגליו ככדור המתגלגל, והיינו דכתיב 'אבל וחפוי ראש' שכל הרואהו צועק 'חה-פוי' חה חה ממראהו ופוי מפני ריחו.

(ובתוספות הקשו וכי אין ראיה לדבר? והלא כתיב 'והמן נבעט' מלמד שהיה כל אחד מבעט בו ככדור? ותירצו שלעולם זה ראיה גמורה, רק כיון שיש מצות 'זכר' במחיית עמלק, נקטה הגמרא בלשון 'זכר לדבר').

מיתיבי, והא כתיב 'ויעש העץ' מאי לאו דעשה בידיו? לא, דעשה ע"י שליח. ואע"פ שאין שליח לדבר עבירה, כיון דסוף סוף לעצמו שימש שנא' ואותו תלו על העץ ונתקיים בו מצוות מחיית עמלק, שליח לדבר מצווה הוי.

מיתיבי, והא כתיב 'ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן' מאי לאו דהניח לו באצבעו? לא, דתלה לו על חוטמו.

קשיא ליה לרב חוטמאי וכי אף וחוטם היה לו להמן, והא כתיב 'אף לא הביא אל המשתה' משמע דלא היה לו אף? וכי תימא דשאיל חוטם מחבריה? והא 'אין אדם חוטם ולא לו'?.

אלא אמר ר' פילאי חוטם גדול ומתברג היה להמן, ברצותו מלביש וברצותו פושט, ובו היה עושה כל צרכיו, בו עשה העץ, ועליו הניח המלך את הטבעת, ורק למסיבה הורידו.

ובדבר שחטא בו לקה, ותלוהו על העץ בקצה אפו, שנאמר 'כי רגע באפו חיים ברצונו' ואומר 'אם באפו יבוא באפו יצא'.

בברכת שבת שלום ומבורך וחג פורים שמח: ישראל אהרן קלצקין