שאגת הארי

"צהלה ושמחה": מה באמת קורה ברחובות איראן

ריקודים ברחובות, הנפת דגלים ותקווה לשינוי: השמחה העממית באיראן והחשש מגורמים במערב המנסים לצייר תמונה שגויה של המציאות

בצלאל קאהן

י"ב באדר תשפ"ו, 01/03/26 09:34 עודכן: 09:34

א+

א-

מנהיג איראן, עלי ח'מינאי | מתוך חשבון הX של חמינאי

במהדורה הבוקר של 'קול חי' התארחה המומחית לאיראן, ד"ר תמר עילם גינדין, לשיחה מרתקת על הלך הרוח בתוך הרפובליקה האסלאמית בעקבות האירועים הדרמטיים האחרונים. בעוד העולם מביט בדריכות על תגובת השלטון, עילם גינדין מציירת תמונה שונה לחלוטין המגיעה מהעם האיראני עצמו.

"העיר טהרן צהלה ושמחה", היא מתארת את התגובות ברחובות. "קריאות שמחה, ריקודים, וצהלולים נשמעים בערים רבות. אנשים העזו לצאת לרחובות עם דגלים, דבר שלא קורה בדרך כלל בהפגנות".

מלחמת שאגת הארי: כל הדיווחים והעדכונים, המראות והקולות – באתר 'אמס' >>>

לדבריה, השינוי בשטח מתבטא לא רק בשמחה, אלא בסמליות של הדגלים שאנשים בוחרים להניף. "התחלנו לראות דגלי אריה ושמש, שהם הדגלים שלפני המהפכה האסלאמית", הסבירה. עילם גינדין ציינה כי אף שהשלטון עדיין מנסה לאחוז במושכות, היראה מפניו נסדקה משמעותית. "בכל פעם שיש מכה למשטר, המחסום של הפחד יורד עוד קצת. הפעם זה מרגיש אחרת כי הרבה מראשי השלטון כבר לא שם, ומועצת המומחים צריכה להתכנס ולבחור מחליף במציאות שבה מוסדות השלטון מוחלשים מאוד".

אחת הנקודות המפתיעות שעלתה בראיון היא הרצון של העם האיראני דווקא למוסד המלוכה. "מה שהאיראנים רוצים עכשיו זה את המלך שלהם, את רזא פהלווי", קובעת עילם גינדין. היא מסבירה כי אף שפהלווי עצמו אינו מעוניין להיות שליט אבסולוטי, הוא נתפס כדמות המאחדת היחידה שהעם סומך עליה. "יש תמימות דעים באיראן שהאלטרנטיבות האחרות, כמו ארגון המוג'אהדין ח'לק, גרועות אפילו מהשלטון הנוכחי".

במקביל לשמחה ברחובות, עילם גינדין מתריעה מפני כוחו של הלובי האיראני במערב, המנסה לצייר תמונה מעוותת של המציאות באוזני פוליטיקאים אמריקאים ואירופאים. "יש לובי של הרפובליקה האסלאמית שכותב מאמרים ונפגש עם פוליטיקאים. הבעיה היא שיש מומחים במערב שבמקום להקשיב להפגנות ברשת ולמה שקורה ברחוב האמיתי, קוראים את המאמרים האלה ומהדהדים את המסר שהמשטר צריך להמשיך".

היא סיכמה בנימה של תקווה זהירה, והדגישה כי המפתח לשינוי אמיתי טמון בחיבור שבין הלחץ החיצוני לרצון העממי הפנימי. "העם האיראני מחכה לרגע הזה כבר זמן רב, והשאלה היא אם הפעם המוסדות הבינלאומיים ידעו להקשיב לקולות מהרחוב בטהרן ולא ללוביסטים בוושינגטון". הראיון הותיר את המאזינים עם הבנה עמוקה יותר של הפער העצום שבין תעמולת השלטון לבין התקווה הגדולה של העם האיראני ליום שאחרי.

האזינו לראיון המלא, מתוך מהדורת הבוקר בהגשת בצלאל קאהן: