בכי של ששה מיליון יהודים • שלמה הופנר

זה היה בצהרי היום, כשקרני השמש מאירות בכל פינה נסתרת והעלים מתנופפים לאיטם לכל עבר, שוחחו להן מספר אמהות לזאטוטים רכים ששיחקו להם בגן השעשועים השכונתי, שיחקו הילדים בנדנדות ובמגלשות כשברקע מפזמים להם שיר ילדים ידוע.

וכשהשמש נמחקת לאיטה מפסיו הכתומים של הרקיע – מסע השכנועים הקבוע עם הילדים שאכן ירדו מהמתקנים ויחלו לנוע לעבר היציאה – בעיצומו.

בעוד הן מסיימות את המשא ומתן עם הילדים ומשתרכות להן לעבר היציאה, הבחינה אחת מהן באישה שיושבת לבדה בספסל הסמוך תוך כדי שהיא מבטיה על ילד שמשחק לו להנאתו במגלשה.

עוד באתר:

השיעור המלא

לנגד עיניי הנדהמות; העשיר התחיל לצרוח על אשתו

הרה"ג מרדכי מלכא

האזינו לדברים

דתיים או רפורמים? "אין צורך לצום בצומות על החורבן"

בצלאל קאהן

תעשיית הזיופים

7,000,000,000 ש"ח בשנה: הנזק מהרשות הפלסטינית

גדי פוקס

מתנגדים נחרצות

האדמו"רים והרבנים קבעו: עצרת נגד חוק הגיוס ביום שני

נתי קאליש

צבעי הגינה החלו להתכהות ובעוד הגינה מתרוקנת היא שמה לב שהגברת ההיא נשארת במקומה ומסתכלת על ילדה כשמנסה לנצל עוד דקה שאימו מאפשרת לו להישאר בגינה.

לפתע האישה מבחינה בנצנוץ מבריק ליד לחייה של אותה אישה בספסל, מיד היא ניגשה אליה, לברר אולי משהו לא בסדר, "האם הכל בסדר גברת? האם את רוצה שאעזור לך להוציא את ילדך מהגינה?.."

מיד פרצה האישה בבכי חרישי, "יקירתי, את לא מבינה מה עובר עלי, ילדי חושב שכל רגע שהוא כאן בגינה הוא הרוויח עוד דקה שאני מאפשרת לו להישאר, אבל זה לא כך, בשנה האחרונה – בני הקטן היה בבית החולים תקופה ארוכה של כמה חודשיים, בעקבות מחלה מתמשכת, והרבה מאוד שעות לא הייתי איתו, היו אלו החודשים הארוכים והקשים בחיי, לאחר מסכת ייסורים וניסים גלויים הוא חזר אלינו הביתה, מאז זה לא הוא שזוכה להישאר כאן, זו אני שזוכה לראות אותו כאן…"

לפני קצת יותר משישים שנים היו אנשים שהחליפו את חולצתם בעד פרוסת לחם, שניקו אורבות סוסים בקור של מינוס שלושים, שבנו בתים כשעל ידיהם פצעים מדממים, שראו בעיניהם איך בנם הקטן בן הארבע הופך לאפר וילדים שראו את הוריהם מתמוטטים מולם פשוט מחוסר תזונה וכח, פשוט נופלים אל מותם. וכן, כפול ששה מיליון.

לתקן את העבר כבר אי אפשר, אבל דבר אחד ברור, כל אחד שהיה שם וזוכה לחיות היום, זו לא זכות שלו, זו זכות שלנו שהוא איתנו.