למעלה מעשרים שנה שאני עיתונאי, רוב הזמן ככתב ערוץ 7 בהתיישבות. החיים וראשי הממשלה הרלוונטיים סיפקו לי הזדמנות ארורה להגיע אל עשרות פיגועים, לעיתים – כמה דקות לאחר שהם התרחשו.
ואולם, פיגוע אחד זכור לי יותר מכל- הפיגוע שאיטה ואפרים נרצחו בו.
נר שביעי של חנוכה לפני שמונה עשרה וחצי שנים, הוקפצתי ל"עיקול סורדא", מקום מקולל סמוך לבית אל.
עוד באתר:
ברדיו, מפסיק משה שולץ, שדרן הרצף את השידור באוניית ערוץ 7, ומודיע: "היו יריות בסורדא, יש נפגעים, מי שיכול לעזור שיגיע למקום".
הגעתי לשם במהירות, הפצועים והנפגעים עוד היו בזירה, מיד כשאני מזהה את מכונית הגולף הכחולה, אני כבר יודע במי מדובר. יואל צור – אבי המשפחה מתרוצץ במקום ומתדרך את כוחות הביטחון, אפרים צור הי"ד, כבר לא בין החיים ואיטה נלחמת על חייה.
אני מעביר דיווח חי לערוץ 7, ומקפיד לא לרמוז במי מדובר. היינו קשורים וקרובים מאוד לזוג צור ששימש לי ולרעייתו כמשפחה מאמצת בדרך להיקלט בבית אל.
בדיווח השלישי שלי מהשטח, מתקרב אליי אחד הכתבים ומסמן לי שגם איטה הלכה לעולמה. אני מתמוטט, האולפן קורא לי אבל אני לא מצליח לדבר, רוני שקד, כתב 'ידיעות אחרונות' דאז מנסה לייצב אותי.
השמיים נפלו על כולנו.
הערב, יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה, פגשתי באולפן את יואל צור, לשיחה על מהלומה משמיים ואמונה יוקדת. במשך שעה הוא מגולל את סיפור הפיגוע ההוא, המלחמה על השפיות וניצחון השיקום וצמיחת המשפחה.
ליד אדם כזה גדול, אני מרגיש כזה קטן.
מי שצריך חיזוק, יכול ליטול מלא לוגמיו מ 52 דקות המשדר.
האזינו לתוכנית "בדמייך חיי", המשודרת מיד אחרי הצפירה ומהדורת החדשות:
