יפה נוף משוש כל הארץ, הר ציון: בית המקדש השני בירושלים, כפי שנבנה והורחב בימי הורדוס במאה הראשונה לפני הספירה הנוצרית, נחשב לאחד ממפעלי הבנייה המרשימים והשאפתניים ביותר של העולם העתיק.
מתחם הר הבית השתרע על פני כ-144 דונם, ולא בשטח מישורי פשוט, אלא על צלע הר בלב ירושלים. הפרויקט כלל יישור של ההר, יצירת פלטפורמה עצומה, קירות תמך, קשתות ואבני ענק מסותתות בדיוק מעורר השתאות.
על עוצמתו של הבניין נאמר בגמרא: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו". לא מדובר רק ביופי חיצוני, אלא במפעל הנדסי אדיר שהפך את ירושלים למוקד רוחני, לאומי ועולמי.
עוד באתר:
בית המקדש לא היה רק מקום עבודת ה' של עם ישראל. הוא הוגדר גם כבית תפילה לכל העמים. גם מי שלא היה מישראל יכול היה להתפלל ולהקריב בו קורבנות, לפי הגדרים והאזורים שנקבעו. מנגד, גם בתוך עם ישראל לא כל אחד הורשה להיכנס לכל מקום: היו אזורים לישראל, ללוויים, לכהנים, וקודש הקודשים שאליו נכנס רק הכהן הגדול ביום הכיפורים.
גם עבודת הקרבנות נשאה משמעות כלל-עולמית. בחג הסוכות, למשל, הוקרבו שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, וכפי שאמרו חז"ל במסכת סוכה: "הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות".
חורבן בית המקדש השני לא היה רק הרס של מבנה מפואר. הוא היה חורבן ממלכת יהודה, חורבן ירושלים, רצח המוני והגליה של יהודים לכל קצוות תבל.
ירושלים הייתה עיר מבוצרת וקשה לכיבוש, והרומאים נזקקו למצור ממושך ולמאמץ צבאי אדיר כדי להכניע אותה. אולם חז"ל הדגישו כי מה שהכריע את העיר מבפנים היה הפילוג, שנאת החינם ושריפת מחסני המזון בידי קבוצות יהודיות יריבות.
כך הפך המבנה שנועד להיות מקור ברכה לכל העולם לסמל הכאב הגדול ביותר של העם היהודי – וגם לסמל התקווה: שיום אחד ייבנה שוב בית קדשנו ותפארתנו.
