מפעים: האוכל שלא נזרק הציל שלוש משפחות

 לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.

 יש דברים שנצרבו בנפש מגיל אפס והם מלוים אותך לכל החיים, יש שזה פועל ישר ויש שזה פועל הפוך.

 2 אחים גדלו אצל אבא נרקומן, שכל חייו היה מתהולל ושותה ומשתכר ואלים ומידי תקופה היה גם יוצא ונכנס בבתי הסוהר, לרצות עונשו על מעשיו הפליליים וכמובן שלא החזיק מעמד במקום עבודה קבוע ותמיד היה מחסור בבית והילדים חיו בפחד ובלחץ.

 ימים חלפו, ואחד האחים הצליח מאוד ועשה חיל בלימודיו ורכש ידע והשכלה והפך לאיש עסקים מצליח, הקים משפחה נפלאה והפך למודל ושם נרדף להצלחה.

 אחיו, הלך בדרכי אביו ואין צריך להסביר לאן הוא הגיע.

 עיתונאי אחד, החליט לראיין את שניהם, כל אחד בנפרד, לבדוק איך 2 אחים, כל כך הקצינו לשני הקצוות.

 הוא התחיל את הראיון של שניהם עם אותה שאלה: איך הגעת לאן שהגעת?

שניהם ענו אותה תשובה: 'עם אבא כזה, מה רצית שיקרה'?

 כל כך חד, האחד חי בלי מחשבה והתעוררות ומה שראה בחיים זה הוא המשיך. והשני, התבונן בתוצאות, הסיק מסקנות ובעקבות כך פנה לדרך האחרת.

 זהו לא מוסר דרשה לקראת הסליחות, זה מציאות החיים ונתעוררתי לזה השבוע בעקבות מעשה שהיה.

 בבית הוריי ב"ה לא היה מחסור, אמנם גדלנו י"ז נפשות בבית בן 3 חדרים, דהיינו סלון ו-2 חדרי שינה, כאשר אחד מהם הוא של ההורים ומטבח 'שלום בית', כי יותר מבן אדם אחד לא יכול להיכנס לשם, אז אי אפשר להעיר ולריב.

 אוכל לא היה חסר בבית, אבי היה מנגן בחתונות, ובסוף האירוע, בעלי הקייטרינג היו נותנים לו את כל מה שנשאר בסירים, וזה היה די והותר, עד כדי כך, שילדים היו מקנאים בי בחיידר, שהייתי מגיע עם בולקאלע ושניצל לחיידר, מה שילדים אחרים יכלו רק לחלום על זה.

 לא מזמן, פוגש אותי יהודי בלייקווד ואומר לי בהתלהבות: אתה בנו של רבי בן ציון? לעולם לא אשכח את אביך. הוא מספר לי שהם היו משפחה קשת יום שהתגוררו בסמיכות להוריי, האבא עלה ממרוקו ועבד בפרך מצאת החמה עד צאת הנשמה והמשכורת לא הספיקה להוצאות המינימליות והם רעבו ללחם, ומפעם לפעם היה אבי ז"ל מגיע ומביא להם שקיות מלאות כל טוב ממה שקיבל מבעלי השמחות ובבית היתה אורה ושמחה.

 מכיון שהוריי גדלו בילדותם בימי המלחמה ובתקופת הצנע, אך טבעי הדבר, שבליבם נצרב החשיבות של פיסת אוכל, לא היה כזה מושג להשליך אוכל לפח, גם השאריות נשמרו, רק כשהתקלקל זרקו, אמי סיפרה, שילדים בדרך מבית הספר, המחשבה היתה, אם היום יהיה אוכל או שילכו לישון רעבים, לך תסביר את זה לילדים בימינו.

 ולכן, גם לי קשה לראות אוכל נזרק, אני מגיע לשמחות ורואה ערימות של אוכל, לחמניות ומנות וסלטים ובשרים, הכל לסל וחסל וזה מעיק לי, אבל מה אעשה? חשבתי פעם לגייס מתנדבים ולאסוף האוכל הנקי ולשלוח למשפחות, אך אז אמרו לי שכבר קיים ארגון כזה.

 תכלית, השבוע סיימתי בדחנות בחתונה מאוחר בלילה, הבר היה מלא באוכל טרי ומהביל ואני רואה את האחראי מתקדם עם פח זבל ענק על גלגלים, מוכן ומזומן להטות את הכלים על צידם ולשפוך את כל תכולתם פנימה, זו לא פעם ראשונה שאני רואה מחזות כאלו, אך מה בידי לעשות?

 הפעם היה שונה, ראשית, המחותן חבר טוב שלי, ירושלמי מבטן ומלידה ועמדנו יחד ליד הבר ואני אומר למחותן: תארוז את זה ויהיה לך לשבע ברכות מחר. הוא הסתכל לי בעיניים והפטיר: השתגעת? אשתי תזרוק אותי מהבית עם האוכל ביחד.

 שתקתי, אבל ידעתי שהוא לא היחיד, אשתי לא תזרוק אותי עם האוכל, אבל גם לא תאכל מזה.

 אבל ליבי לא נתן לי להמשיך הלאה, משום מה, הפעם הרגשתי צורך לעשות משהו, שאלתי את האחראי אם יש לו קונטיינר גדול, הוא נכנס מיד למטבח והריץ לי מגש אלומיניום ענק והתחיל למלאות, עוף סיני עם שומשום, אורז מאודה עם ירקות, איטריות עם רצועות עוף ופטריות ושניצלים. והוא מפטיר לעברי: אני כל כך שמח כל פעם שמחותן או מישהו לוקח את האוכל מכאן, קשה לי כל יום לבצע את המשימה הזאת, לזרוק את האוכל.

 לא ידעתי מה לעשות עם המגש, הכנסתי לרכב, נסעתי הביתה ופיניתי מקום במקרר והכנסתיו אחר כבוד, בידיעה שיתכן ומחר זה ייזרק.

 בבוקר, ביקשתי מאשתי להרים טלפון לידידתה העגונה המטופלת בארבעה יתומים חיים העובדת לפרנסתה ושתציע לה ארוחת ערב בשרית למשפחה, האשה שמחה ואני הייתי השליח, באתי עם המגש, הילדים שמחו, כל אחד מילא צלחת, חצי המגש התרוקן וליבי התרונן משמחה שלא יגעתי לריק.

 יצאתי משם עם המגש המלא למחצה וחזרתי לרכב והטלפון מצלצל ובתי על הקו להתעניין בשלומי, סיפרתי לה מה שיש לי ושאלתי אם רוצה את מה שנשאר, ידעתי שהיא מסתמא כבר בישלה וגם לא תאכל את זה, אבל ידעתי גם, שמפני מצוות כיבוד אב, היא לא תגיד 'לא', והיא אמרה: תביא ונראה.

 בדרך, מתקשר אלי הגבאי של בית מדרשנו, ומספר שאביו של אחד מחשובי הקהילה, איש גלמוד, נפטר, ושארים טלפון לעודד אותו ולעזור לו, התקשרתי אליו והוא מספר לי שהוא בבית הלויות בשמירה על הנפטר, שאלתי אותו אם הוא אכל כבר? 'לא' הוא ענה, אבל מי צריך ויכול לאכול במצב כזה? הרמתי טלפון להרב ושאלתי אם מותר לי לתת לו אוכל אורז ואיטריות שהיו ליד הבשר? (אונן אסור בבשר ויין), הרב פסק שאין שום בעיה, ואפילו מותר לו לשתות ולאכול חלבי מיד, אבל לא ביחד. מילאתי לו צלחת וחיממתי אצל בתי, נסעתי אליו לשם והוא חיבק אותי והודה בחום.

 כעבור שעה בתי מתקשרת אלי ומספרת בשמחה: יצאתי עם הילדים לגן העיר הצמוד לביתי ושכנה שזה עתה חזרה מבית ההחלמה ליולדות, מתיישבת לידי והיא ככה מתאנחת ואומרת: 'קשה לי לחזור לבישולים, עדיין אין לי כח'. מיד נזכרתי מה שהבאת לי, לא סיפרתי לה כלום, רק אמרתי שיש לי הרבה אוכל מיותר ואשמח לתת לה את זה והיום לפחות היא תחסוך לבשל. טאטי, אין לך מושג איך היא שמחה, הכנסתי לה את המגש הביתה, היא מסיימת. ושמחתי על הזכות שזיכני השי"ת לעזור ליולדת וילדיה, והתקשרתי להגיד לך, כי ידעתי שתשמח לשמוע  את זה.

 הלכתי למנחה ובתפילת הלחש הודיתי להקב"ה מקירות ליבי, לכאורה, פעולה כל כך פשוטה וכל כך מועילה, אבל הוא שלח לי את זה, ואין שיעור לשכר שהוא ישלם על מה שהוא עצמו מזמן לידינו, רק להודות ולהלל. וחשבתי פשט חדש במשנה 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות', כלומר, הוא דואג להמציא לנו מצוות, שנצבור זכויות ונקבל שכר, בפרט בימים אלו של הכנה לימי  הרחמים והסליחות.

 

נ.ב. בן 120 שנה היה משה רבינו בפטירתו. 40 שנה קודם לכן, בגיל 80 הוציאנו ממצרים, אז איך יתכן, ששנה לפני יציאת מצרים, התורה מעידה, שהיה בן 80 שנה בעמדו לפני פרעה, הוא היה אז בן 79?

 'תפילה למשה', זהו פרק צ' בתהילים, מה המילה ה'שמונים' בפרק? ומה המילה ה-120 בפרק? ואיך שלושת המספרים האלו והרמזים, קשורים למשה רבינו?

 מתחילים סליחות עם י"ג מידות של רחמים, מה מיוחד במספר י"ג?

 מה הר"ת של 'מי יעלה לנו השמימה' ומה הסופי תיבות, איך הם קשורים זה לזה ומה הקשר בין זה לעלייה לשמים?