אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים: אסף רג'ואן, אחד הישראלים שסייעו לנטרל את הטייס התוקף בטיסת פליי דובאי, פרסם עם צאת חג שמחת תורה פוסט אישי ומרגש שבו חזר לרגעי האימה במטוס, לנוסעים שסייעו כל אחד בדרכו ולרגע המיוחד שחווה בבית הכנסת בעת ברכת הגומל.
רג'ואן כתב כי בדרך כלל הוא אינו מרבה לפרסם ברשתות החברתיות, אך הפעם הרגיש צורך לשתף בתחושותיו לאחר האירוע: "אני בדרך כלל פחות נוהג לכתוב ברשתות, אבל היום הרגשתי משהו פנימי בוער בי שאני חייב לשתף.
מאז האירוע שבו נמנעה השתלטות מחבל על טיסת פליי דובאי, דובר הרבה בתקשורת ונשאלתי פעמים רבות מה לדעתי מנע את האסון הנוראי שהיה יכול לפקוד אותנו. היום קיבלתי תשובה מאוד מיוחדת.
עוד באתר:
כמובן שלאחר שהגענו בשלום לאדמת ארץ ישראל הרגשתי צורך להודות לרבים: לנוסעים ששיתפו פעולה, לאשתי הלביאה, לכל האימהות והאבות ששמרו על יקיריהם, לילדים שהתנהגו בקור רוח, ולכל ישראלי שהיה במטוס.
אבל אתמול, במהלך ראיון עם קבוצת נוסעים לערוץ בינלאומי, הבנו משהו עמוק כשירדנו לפרטים הקטנים: לכל נוסע בטיסה היה תפקיד מדויק.
היו שדאגו לתקשורת מול המערך הביטחוני בישראל.
נוסע שסיפק נקודה חמה בנייד והעביר אותה לאחרים.
נוסעת שקראה תהילים.
נוסע שדאג לחוטי אוזניות לצורך קשירת המחבל.
נוסעים שעדכנו את מיקומנו לפי מפת ה-GPS.
נוסעת אוסטרלית שהייתה היחידה שהצליחה להוציא שיחות לארץ ממרחב אווירי עוין.
והדוגמאות עוד ארוכות… וכמובן, יניב המדהים, צביקה וטלי המקסימים, שוטה התותח, אור הגבר ועוד חברים נוספים וטובים שנתנו יד ברגע האמת.
היום בבוקר, אחרי הנס הגדול הזה, התייצבתי בבית הכנסת לברכת הגומל. אני לא אדם דתי, אבל אני מאמין בדרכי שלי. באופן אקראי לחלוטין, הקריאה בבית הכנסת הייתה בפרשת דברים, פרק ל"ג, פסוק כ"ו: "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן, רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ, וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים."
קראתי את הפסוק, עצרתי, והצטמררתי יחד עם כל יתר המתפללים שהכירו את הסיפור. אחרי כל מה שעברנו – הפחד, ההסתערות, וההבנה כמה דק היה הגבול בין חיים למוות – לעמוד דווקא מול המילים האלה היה רגע שקשה להסביר.
אני לא יודע אם זו השגחה, צירוף מקרים, או פשוט רגע שקיבל משמעות עמוקה. אבל היום, בברכת הגומל, הרגשתי דבר אחד מרכזי: תודה. תודה על החיים, תודה על הנס, ותודה על הזכות לעמוד כאן ולספר עליו.
עם ישראל חי!".
בדבריו תיאר רג'ואן כיצד רק לאחר שחזרו לישראל והחלו לשחזר יחד את פרטי האירוע, הבינו הנוסעים עד כמה הפעולות הקטנות של כל אחד מהם התחברו למאמץ אחד: תקשורת עם גורמי הביטחון, שיתוף חיבור אינטרנט, מעקב אחר מיקום המטוס, תפילה, סיוע בקשירת התוקף והעברת מידע בזמן אמת.
עבור רג'ואן, רגע השיא הגיע דווקא לאחר האירוע, בבית הכנסת. הפסוק שקרא במהלך ברכת הגומל קיבל עבורו משמעות אישית עמוקה לאחר שעות שבהן היה מרחק דק בלבד בין חיים למוות.
