פרידה מרגשת הבוקר ב'התעוררות' ב'קול חי' מהחזן הרב חיים אדלר ז"ל, שנפטר בשמחת תורה, יום לפני יום הולדתו ה-88, והובא אתמול למנוחות.
ידידיה מאיר הקדיש קטע מיוחד לזכרו של אדלר – חסיד גור, תלמיד חכם, בוגר ישיבת חברון, חזן ראשי בבתי הכנסת הגדולים בירושלים ובתל אביב, ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם עולם החזנות בדורות האחרונים.
מאיר הקריא מתוך מודעת האבל של המשפחה, שבה תואר אדלר כ"אוהב תורה ולומדיה", "דבק ברבותינו הקדושים לבית גור", "נעים זמירות ישראל" ו"שליח ציבור נאמן לשולחיו", ש"זכה לרומם ולכבד את השם בגרונו".
עוד באתר:
אלא שהפרידה לא עסקה רק בקולו המפורסם. לדברי מאיר, מה שהפך את חיים אדלר לדמות יוצאת דופן היה מה שבעולם המוזיקה מכנים "אישיות קולית" – לא רק עוצמת הקול או היכולת המוזיקלית, אלא הדמות כולה שעברה דרך השירה.
"יש חזנים עם קולות אדירים ויכולות מופלאות, אבל זה משהו אחר", אמר מאיר. "אצל חיים אדלר עברה דרך השירה כל האישיות – האמונה, התפילה, הדמעה".
מאיר הזכיר כי אדלר למד בצעירותו בכפר סבא אצל מרן הגראי"ל שטיינמן, ובהמשך בישיבת חברון. לאורך השנים היה מקורב לגדולי תורה וחסידות, שר בפניהם ושוחח עמם, ונודע גם ביכולתו להעביר סיפורים, דברי הלכה ומוסר ששמע מהם.
הרב לאו: "קולו חדר ללבבות"
מאיר ציטט מתוך הקדמה שכתב הרב ישראל מאיר לאו לספר "החזן הראשי", אלבום מפואר שסקר את חייו ופועלו של אדלר.
הרב לאו סיפר כי פגש בו לראשונה לפני יותר משישים שנה, כאשר הוזמן ל'שלום זכר' בדרום תל אביב ושמע אברך חסיד גור צעיר מבצע את "רזא דשבת".
"הביצוע המושלם, הרגש והקול הערב הטביעו בי רושם עמוק", כתב הרב לאו.
בהמשך תיאר עשרות שנים שבהן שמע את אדלר בבתי הכנסת הגדולים, באירועי תורה, בשמחות, באירועי זיכרון ובמצעדי החיים באושוויץ ובבירקנאו.
מאיר הדגיש כי גם שם לא היה מדובר רק בביצוע של "א-ל מלא רחמים", אלא בדמות עצמה: יהודי חסידי, תלמיד חכם, עטוף בטלית, שמביא איתו לעמוד את כל עולמו הרוחני.
"להוציא את הציבור מידי חובה – למצב של זכות"
אחד החלקים המרכזיים בפרידה הוקדש למסמך שהותיר אדלר בספרו: "13 עיקרי החזנות לשליח ציבור".
בסעיף הראשון כתב אדלר על האחריות הציבורית של החזן. לדבריו, ברגע שאדם נבחר לעבור לפני התיבה, הוא מקבל עליו שליחות כבדה כלפי הציבור.
אדלר סיפר כי באחת השנים, לפני שנסע להתפלל בחו"ל בימים הנוראים, נכנס לקבל ברכה מה'פני מנחם' מגור.
הרבי בירך אותו שיזכה להיות "מוציא רבים ידי חובתם". בתחילה הבין אדלר את הדברים כפשוטם – להוציא את הציבור ידי חובת התפילה כהלכה.
אלא שלאחר מכן ניגש אליו הגבאי הוותיק של אדמו"רי גור, הרב חנינא שיף, והסביר לו את המשמעות העמוקה יותר: "מוציא רבים ידי חובתם" – להוציא את הציבור ממצב של חובה ואשמה ולהביאם למצב של זכות.
אדלר כתב כי מכאן הבין את גודל האחריות המוטלת על החזן: לא רק לבצע את התפילה כראוי, אלא להיות מליץ יושר על הציבור לפני הקב"ה.
שישים שנה – ואותו מחזור
מאיר קרא גם מתוך אחד הקטעים המרגשים ביותר שכתב אדלר על הכנתו לתפילות הימים הנוראים.
"60 שנה מיום עומדי על דעתי ליד עמוד התפילה, אני מתכונן בכל שנה מחדש", כתב אדלר.
לדבריו, מדי שנה למד שוב בעיון את המזמורים, הפיוטים והתחינות, למרות שכבר התפלל אותם עשרות פעמים.
והיה גם פרט אישי: במשך עשרות שנים השתמש באותו מחזור ישן, מצהיב, שרכש בתחילת דרכו בשנות התש"כ.
"למרות ההוצאות לאור של המחזורים המפוארים המתחדשים מעשור לעשור, נשארתי עם אותו מחזור שספג את דמעותיי הראשונות", כתב.
אבל מבחינתו, המחזור הישן לא סימל קיפאון אלא להפך.
"הדמעות נשארו ספוגות במחזור, אבל הלב מתחדש בכל שנה מחדש".
"מה אתה רוצה לפעול באמירה הזאת?"
הסעיף האחרון ב-13 עיקרי החזנות הפך במהלך התוכנית למעין צוואה רוחנית.
אדלר כתב כי חזנים רבים משקיעים באימוני קול וביכולת הטכנית, אך יש סוג נוסף של אימון שהוא חשוב לא פחות: אימון על המסר.
"כשאני מתאמן על קטע חזנות, אני לא חושב רק על איכות ביצועו, אלא גם מתבונן באיכות השפעתו", כתב. "אני שואל את עצמי: מה אתה רוצה להחדיר ללב השומעים?"
לדבריו, חזן צריך לשאול את עצמו מה הקהל ייקח איתו הביתה – שמחה, רוממות, תשובה או שאיפה גבוהה יותר.
הוא סיפר כי בשנות ה-70 פגש בארצות הברית את החזן משה טאובה מפיטסבורג, שאמר לו משפט שנחרט בו: כשאתה אומר משפט או פסוק, תחשוב מה אתה רוצה לפעול באמצעותו.
אדלר כתב כי הכלל הזה ליווה אותו כל חייו.
"אנחנו לא צריכים לאכול סעודת שבת"
בסיום אותו פרק כתב אדלר מה היה מבחינתו הרגע הגדול ביותר אחרי תפילה.
"הסיפוק הכי גדול שהיה לי לאחר התפילה", כתב, "כאשר אנשים באו אליי ואמרו לי: יישר כוח, אנחנו לא צריכים לאכול סעודת שבת עכשיו, אנחנו מלאים מהתפילה".
ולדבריו, זו צריכה להיות שאיפתו של כל חזן: "למלא יהודים בתפילה מעומק הלב ולמלא את נשמתם בתענוג רוחני של שבת וחג".
מאיר חתם את הפרידה בהשמעת קטע מתוך "רזא דשבת" – אותה יצירה שאותה שמע הרב לאו מפיו של אדלר עוד כאברך צעיר, לפני יותר משישה עשורים.
וכך נסגר המעגל: אותו קול, אותה תפילה, ואותה שאיפה שליוותה אותו כל חייו – לא רק לשיר, אלא לפעול בלבבות.
האזינו לקטע המלא מתוך 'התעוררות' בהגשת ידידה מאיר ב'קול חי':
