אחרי ימי ההתעלות של תשרי, כאשר חוזרים אל שגרת מרחשון, עולה לא פעם התחושה הכואבת: לאן נעלמו ההחלטות הטובות, התפילות וההתעוררות של ראש השנה ויום הכיפורים?
בשיעורו לפרשת בראשית מציג הרב שניאור אשכנזי מבט יסודי על המאבק הפנימי של האדם: הבעיה אינה שהאדם רע במהותו. להפך, האדם טוב בפנימיותו, אלא שלפעמים הוא נחטף בידי סערה רגשית, דחף רגעי או "רוח שטות" שמנטרלים את שיקול הדעת.
לדבריו, היצר הרע אינו יריב מכובד שמנהל ויכוח הגיוני. הוא נוכל רגשי. הוא יודע להציף את האדם בלחץ, דחיפות, כעס, תאווה או פחד, עד שהמוח פשוט מפסיק לעבוד. לכן לא תמיד הדרך לנצח היא להיכנס איתו למלחמה חזיתית, אלא לחשוף את הבלוף.
עוד באתר:
כאן מגיעה הסתירה הגדולה בין פרשת בראשית לפרשת נח. בסוף בראשית נאמר על האדם "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום", ואילו אחרי המבול נאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" – ודווקא זו הופכת לסיבה שלא להשמיד עוד את העולם.
ההבדל, מסביר הרב, נמצא במילה "מנעוריו". האדם אינו רע מצד עצמו. הרע מגיע מהסערה של הנעורים, מהדחפים ומהרגשות שפורצים מהר יותר מהמחשבה. זהו טוב שנחטף.
הכלי המעשי שמציע הרב אשכנזי פשוט להפליא: השהיית תגובה. כאשר היצר לוחץ לבצע מעשה, לפתוח מכשיר, לענות בכעס או להיגרר אחר דחף, לא חייבים להכריז מלחמה. אפשר לומר: לא עכשיו. עוד חצי שעה נדבר.
ברגע שממתינים, המוח חוזר לפעולה. הסערה נחלשת, הבלוף מתפוגג, והאדם מגלה שלא הייתה כאן אמת גדולה אלא לחץ רגעי.
זהו גם המסר החסידי: לא נלחמים כל היום בחושך. מדליקים אור. מילה טובה, החלטה קטנה, עוד רגע של שליטה, עוד נר קטן של אמת – ומעט אור דוחה הרבה מן החושך.
