המכוניות של פעם כמעט לא התקמטו. דווקא זו הבעיה

סרטון ישן שצולם ברוסיה לפני עשרות שנים ומופץ מחדש ברשת נראה כמעט בלתי נתפס בעיניים של נהג בן זמננו.

בסרטון נראות מכוניות ישנות מתנגשות זו בזו, בעמודים ובמכשולים קשיחים. בחלק מהמקרים המכה נראית כזאת שבמכונית מודרנית הייתה משאירה לפחות סימנים ניכרים בפגוש ובמרכב — אבל המכוניות הישנות ממשיכות בדרכן כשהפח נראה כמעט ללא פגע.

הסוד הבולט לעין נמצא בתחתית החזית: פגוש מסיבי וקשיח, הבולט החוצה מגוף המכונית. במכות קלות ובמהירויות נמוכות הוא מקבל את ההתנגשות לפני שהמכשול מגיע אל חלקי הפח שמאחוריו, וכך יכול למנוע נזק קוסמטי משמעותי למרכב.

וזה מעלה שאלה מתבקשת: אם כבר לפני עשרות שנים ידעו לייצר מכונית שיכולה לפגוע במכשול ולצאת כמעט בלי שריטה — למה המכונית שלנו היום מתקמטת אפילו בתאונה קלה?

התשובה המפתיעה היא שלא שכחנו כיצד לבנות מכוניות חזקות. במידה רבה, הפסקנו לבנות אותן כך בכוונה.

המכונית נשארה שלמה. אבל מה קרה למי שבתוכה?

במשך עשרות שנים השתנתה לחלוטין תפיסת הבטיחות של תעשיית הרכב.

הנדסת בטיחות מודרנית אינה שואפת לכך שכל חלק במכונית יישאר קשיח ושלם בכל התנגשות. להפך: אזורים מסוימים ברכב מתוכננים להתעוות בצורה מבוקרת כדי לנהל את אנרגיית ההתנגשות ולהפחית את התאוטה הקיצונית המועברת לנוסעים.

לכן המראה המטעה של מכונית ישנה שיצאה מהתנגשות עם פגוש שלם יחסית אינו מוכיח שהיא הייתה בטוחה יותר. השאלה החשובה אינה רק כמה עלה לתקן את המכונית אחרי התאונה — אלא מה עבר באותו רגע על גופם של האנשים שבתוכה.

וזה גם מסביר מדוע מכונית מודרנית יכולה להיראות אחרי תאונה כאילו "התפרקה", בזמן שתא הנוסעים עצמו נשאר מוגן יחסית. החלקים הקדמיים אמורים לנהל ולספוג חלק מאנרגיית ההתנגשות, בעוד המבנה סביב הנוסעים אמור להישאר קשיח ככל האפשר.

ויש עוד אדם שהפגוש צריך להתחשב בו

כאן נכנס לתמונה שינוי נוסף שלא ניתן לראות בסרטון הרוסי: הולך הרגל. הפגוש הקשיח והבולט של פעם אולי היה מצוין בשמירה על הפח במפגש עם קיר או מכונית אחרת, אבל גוף אנושי הוא סיפור אחר לחלוטין.

בעשורים האחרונים הפכה ההגנה על הולכי רגל לחלק משמעותי מתכנון חזית הרכב. הפגוש, מכסה המנוע וצורת החרטום נבחנים גם לפי האופן שבו הם פוגעים ברגליים, באגן ובראש של אדם.

לכן חזיתות רבות נעשו פחות אגרסיביות, מכסי המנוע תוכננו עם מרווח גדול יותר מהחלקים הקשיחים שמתחתיהם, ובחלק מהמכוניות קיימים אפילו מכסי מנוע אקטיביים שמתרוממים בעת זיהוי פגיעה כדי ליצור אזור רך יותר עבור ראשו של הנפגע.

אז למה לא להשאיר לפחות את הפגוש החזק?

מפני שבהנדסת רכב אין ארוחות חינם. אפשר לבנות רכיב קשיח מאוד שיעמוד היטב במכות מסוימות במהירות נמוכה, וזה אכן עשוי לחסוך תיקונים. אבל כאשר עוצמת ההתנגשות גדלה, השאלה המרכזית כבר אינה האם הפח נשאר יפה — אלא לאן מועברת האנרגיה.

במכונית מודרנית נעשה ניסיון לשלוט בדרך שבה האנרגיה עוברת דרך המבנה. אזורי קריסה מתוכננים להתעוות, חגורות הבטיחות ומותחניהן מנהלים את תנועת הגוף, כריות האוויר משלימות את ההגנה ותא הנוסעים עצמו אמור להישאר יציב ככל האפשר.

כלומר, המכונית אינה אמורה להיות רכה בכל מקום. היא אמורה להיות רכה במקום הנכון וקשיחה במקום הנכון.

ולא כל מכונית חדשה היא מלאך להולכי רגל

גם כאן צריך להיזהר מהכללה. רכב מודרני אינו בהכרח בטוח יותר להולכי רגל רק משום שהוא חדש. מחקרים בשנים האחרונות הצביעו דווקא על הסכנה המוגברת הנשקפת מחזיתות גבוהות ואנכיות של רכבי SUV וטנדרים גדולים.

מכונית פרטית נמוכה עשויה לפגוע תחילה ברגליים ולהפיל את פלג הגוף העליון על מכסה המנוע. חזית גבוהה עלולה לפגוע מלכתחילה באגן, בחזה ובאזורים חיוניים יותר.

לכן הצורה, הגובה והמשקל של הרכב — ובעיקר מהירות הפגיעה — עשויים להיות חשובים לא פחות משנת הייצור שלו.

והמכונית של היום מנסה בכלל לא לפגוע

ויש הבדל אחד עצום שאי אפשר להמחיש באמצעות אותו סרטון ישן. מכונית מודרנית יכולה לנסות לעצור לפני ההתנגשות.

מצלמות, מכ"ם ומערכות בלימת חירום אוטונומית מסוגלים לזהות מכונית, מכשול או הולך רגל ולהתריע בפני הנהג, ובמקרים רבים גם להפעיל את הבלמים בעצמם.

כלומר, מהנדסי הרכב עברו בתוך כמה עשורים שלושה שלבים: פעם התגאו במכונית שסופגת מכה ונשארת יפה; אחר כך למדו לתכנן מכונית שמקריבה חלקים מעצמה כדי להגן על בני האדם; והיום היא גם מנסה למנוע את התאונה לפני שהיא מתרחשת.

וזה מה שהופך את הסרטון הישן לכל כך מעניין. הפגוש הרוסי הקשיח אכן נראה מרשים כאשר המכונית פוגעת בקיר ויוצאת כמעט ללא שריטה. אבל בעולם הבטיחות המודרני, השאלה החשובה כבר אינה "מה קרה למכונית?" השאלה היא "מה קרה לאדם?".