מנכ"ל המשרד לשירותי דת, יהודה אבידן, מספר על מוצאי שמחת תורה לפני שלוש שנים ב-7 באוקטובר, ואומר כי כבר אז הבין שהאירוע שאליו נקלעה מדינת ישראל שונה מכל מה שהכיר. לדבריו, כבר בבוקר השבת הגיע אליו הידיעה על ג'יפים ומחבלים בשדרות, אך רק במוצאי שבת, כאשר היה דיווח על 130 נרצחים, הבין את גודל האסון. אבידן פנה לשר הפנים לשעבר משה ארבל, שהיה מופקד באותה עת על הטיפול בחללים, ולשר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי, והודיע: "אני החלטתי לקחת על עצמי את הטיפול". הוא הסביר כי "טיפול בחללים זה תחום של המשרד שלנו, אנחנו נדע לעשות את זה הכי טוב". בתוך זמן קצר החל המשרד להפעיל שיחות ועידה עם גורמי החירום, הצבא והגורמים הרלוונטיים, והתקבלה החלטה להפעיל את מרכז שורה.
אבידן סיפר כי אחת ההחלטות הראשונות הייתה להיערך כבר מהשעות הראשונות לקבורה בהיקף עצום. הוא כינס את ראשי חברות הקדישא ואמר להם: "אנחנו נכנסים למלחמה רצינית, אני מבקש שתיתנו הוראה היום שכל אחד יחפור חמישים קברים". לדבריו, באותו שלב ההערכה שלו הייתה שיהיה צורך בכ-2,000 קברים, אף שלא ידעו עדיין היכן בדיוק יידרשו. לישיבת הנהלה שנקבעה למחרת בשעה תשע בבוקר הוזמנו ראשי המועצות הדתיות מכל הארץ וכל חברות הקדישא. במקביל, אבידן החליט לעקוף את הליכי הבירוקרטיה: "כל אחד יעשה כל מה שצריך, אני נותן להם את הגיבוי של ההוראה שלי, ואני אתמודד אחרי זה כספית. לא מקבלים אישורים, לא מבקשים אישורים, עושים כל מה שצריך". לדבריו, הדבר כלל גם פעולה "ללא מכרזים, ללא שום דבר".
הדברים נאמרו ב'מהדורה המרכזית' עם אבי מימרן. אבידן תיאר כיצד המשרד לקח אחריות על אירוע שבו היו מעורבים המשטרה, משרד הבריאות, צה"ל, הרבנות הצבאית וגופי זיהוי. לדבריו, המשטרה הייתה אחראית לזיהוי האזרחים, הרבנות הצבאית לחיילים, והצבא היה מעורב במקביל. כבר למחרת, כאשר התברר גודל האירוע והחלו מחלוקות בין הגופים, אמר אבידן: "החל מרגע זה אני אבא", והורה לקחת את הפיקוד. הוא גם התקשר לרשויות האזוריות והודיע: "כל מה שתבקשו תקבלו, השמיים זה הגבול". במקביל נדרש המשרד להתמודד עם משפחות שביקשו לקבור את יקיריהן בעוטף, לקיים לוויות מצומצמות בתוך הלחימה ולאפשר למשפחות להיפרד. במקרים שבהם לא ניתן היה לקיים התכנסות מלאה, נערכו הספדים במקום שבו היה מותר להתכנס ולוויות מצומצמות.
עוד באתר:
אחד האתגרים המרכזיים היה הליך הזיהוי. אבידן הסביר כי לצד הצורך להבין את גורל החטופים, היה צורך לאסוף מידע מודיעיני ולזהות את החללים. לדבריו, הרב יצחק אסף, שכיהן כרב הראשי לראשון לציון, פסק כי מלאכת הזיהוי חייבת להימשך גם בשבת בשל השלכותיה על החטופים ועל המדינה בעתיד. הוא ציין כי חיילי צה"ל מוסרים מראש דגימות DNA וטביעות אצבע, ולכן הזיהוי שלהם מהיר יחסית, בעוד שבקרב האזרחים היו ישראלים, תושבים זרים, עובדים זרים, יהודים ולא־יהודים, ולעיתים היה צורך בדגימות מההורים. אבידן סיפר גם על משפחות שהמתינו שבועיים, שלושה ואף ארבעה שבועות לזיהוי יקיריהן, ואמר כי למרות הטראומה "לא שמעת שום מילה רעה, לא על הצבא, לא על המשטרה, לא על המשרד, לא על אף אחד".
במקביל לטיפול בחללים ובמשפחות, הקים אבידן ועדה אזרחית מקבילה לוועדה הצבאית, בעקבות מקרים שבהם חללים שהיו בעזה לא ניתן היה לזהותם או לקבוע את גורלם. בראש הוועדה עמד נשיא בית הדין הגדול והראשון לציון מרן הרב יצחק יוסף, ולצדו הרב רוזה, הרב עידו שחר ונציגי משרד הבריאות, המשטרה, הצבא והמודיעין. בסופו של התהליך נקבע גורלם של 35 חללים שהיו בעזה, והעבודה נעשתה מתחת לרדאר ובוועדות סודיות. אבידן התייחס גם לאנשי זק"א ולמתנדבים החרדים שפעלו במשך שבועות וחודשים, וטען כי תרומתם לא קיבלה מספיק הכרה.
לדבריו, המשרד טיפל בכל סוגי המשפחות והקהילות, הקים בתי עלמין זמניים, דאג לקבורה בהתאם להלכה, להעברת הקברים בהמשך ולמצבות. "ככה התייחסנו לכל נרצח", אמר, וסיכם כי למרות הבירוקרטיה והקשיים, המשרד פעל כדי לתת מענה לכל בקשה – מציליות, מים, שולחנות, הגברה וכל צורך שנדרש סביב הלוויות.
האזינו לשיחה המלאה מתוך 'המהדורה המרכזית' ב'קול חי':
