התורה מספרת כי לאחר המבול הקב"ה מבטיח שלא להביא עוד מבול לעולם: "וירח את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ולכאורה, הדברים מעוררים תמיהה: הרי בפרק ו', כאשר החליט הקדוש ברוך הוא להביא את המבול, נאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". נמצא שיצר לב האדם, שהיה הסיבה להבאת המבול, הוא גם הסיבה להבטחה שלא להביא מבול נוסף. כיצד ניתן להבין את הדברים?
הגאון רבי אשר וייס, בהקדמה לספרו על מסכת שבת, מציע הסבר ליישב את הקושיה. נח הוא האדם הראשון שמצאנו שלמד תורה. וראיה לכך, רש"י מביא בפרק ז', פסוק ב', על הציווי לקחת לתיבה מן הבהמה הטהורה: "העתידה להיות תורה לישראל". מכאן למדנו שנח הכיר את דיני הבהמות הטהורות, ולא מצאנו אדם לפניו שלמד תורה.
לפי זה, ההבדל המהותי בין העולם שלפני המבול לעולם שאחריו הוא כניסתה של התורה לחיי האדם. לפני המבול לא הייתה תורה בעולם שתגן ותציל, ואילו לאחר המבול כבר עסק נח בתורה. מכאן ניתן להבין גם את ההבדל בין הפסוקים: לפני המבול נאמר "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", ואילו לאחר המבול נאמר רק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". בפסוק השני לא נאמר "רק רע" ולא "כל היום", משום שכעת יש בעולם גם תורה, המעניקה לאדם את הדרך לתקן את דרכיו.
עוד באתר:
התורה מחנכת את לב האדם, מתקנת את יצרו ומקדשת את מחשבותיו. גם אם האדם נולד עם יצר שאינו מתוקן לחלוטין, יש לו תקנה באמצעות לימוד התורה, המעדן את מידותיו ומכוון אותו לטוב. ממילא, בזכות התורה שלמד נח, נוצר יסוד חדש בעולם, ועליו נשענת הברית שכרת הקדוש ברוך הוא שלא להביא עוד מבול לעולם.
האזינו לווארט והשירים מתוך התוכנית 'שעתיים לשבת' ב'קול חי מיוזיק':
