במשא פסיכולוגי-קיומי עמוק לפרשת נח, עוסק הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון באחת השאלות הרגישות ביותר בנפש האדם: למה אנחנו כל כך צריכים שיעריכו אותנו, ועד כמה הצורך הזה עלול לנהל אותנו גם בתוך דברים שנראים קדושים, טובים ונעלים.
נקודת הפתיחה של השיעור היא חטא דור הפלגה. לכאורה, אנשי דור המגדל לא רצחו, לא גזלו ולא פעלו באנרכיה. להפך: הם דיברו שפה אחת, חיו באחדות וביקשו לבנות עיר ומגדל. מדוע, אם כן, התורה רואה במפעל הזה אסון רוחני כה גדול, עד שהקב"ה בלבל את שפתם ופיזר אותם על פני כל הארץ.
את התשובה מוצא הרב בשלוש מילים שמופיעות בלב הפסוק: "ונעשה לנו שם". על פי יסודו של הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, בעל ה"אזניים לתורה", כאן נמצא שורש הקלקול. הם לא ביקשו לבנות עולם של חסד, לקרוא בשם ה', לעזור לחלשים או לתקן את המציאות. הם ביקשו להנציח את עצמם.
עוד באתר:
לדברי הרב ג'ייקובסון, זו איננה בעיה ששייכת רק לדור הפלגה. אדם יכול לעסוק בדברים גדולים מאוד, להקים מוסדות, להפיץ תורה, לתרום סכומי עתק ולבנות מפעלים רוחניים – ועדיין להיות שקוע עד צוואר בשאלה אחת: מה יגידו עליי, האם יעריכו אותי, האם יידעו שאני האיש שמאחורי ההצלחה.
כאן הופכת פרשת נח למראה חדה מול האדם. מה חשוב לך יותר: שהילד שלך יהיה מאושר, או שכולם יידעו איזה אבא נפלא אתה. שהנישואין שלך יהיו טובים, או שתנצח בוויכוח ותוכיח שאתה צודק. שהתלמידים יתקרבו לקב"ה, או שיישארו תלויים דווקא בך.
הרב מביא בהקשר זה את דברי המדרש על בוני המגדל: כאשר אדם נפל ומת במהלך הבנייה, איש לא התייחס; אך כאשר לבינה נפלה ונשברה, ישבו ובכו. זהו סימן מבהיל לחברה שבה המפעל, התדמית וההישג נעשו חשובים יותר מהאדם עצמו.
אחת הדוגמאות החריפות שמביא הרב מגיעה ממסכת סנהדרין. אדם שנידון למיתה בבית דין עומד רגעים ספורים לפני ביצוע גזר הדין. רבי יהודה סובר שאם הוא יודע שעוון מסוים לא חטא בו, הוא רשאי לומר: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי חוץ מעוון זה". אך חכמים אוסרים זאת.
מדוע? משום שחכמים חוששים שגם אדם שחטא באמת, ברגעים האחרונים לפני מותו, עלול לנצל את האמירה הזו כדי לנקות את שמו ולהוציא לעז על הדיינים. הרב מצביע כאן על עומק מטלטל: אפילו אדם שעומד לפני מותו, עלול להעדיף עוד רגע אחד שבו יחשבו עליו שהוא נקי, צדיק וחף מפשע, גם במחיר וידוי אמת.
מכאן עובר הרב לסיפורו המפורסם של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן, לאחר קרב גטיסברג במלחמת האזרחים. לינקולן חש כי הגנרל ג'ורג' מיד החמיץ הזדמנות היסטורית להכריע את צבא הדרום ולחסוך דמים רבים. הוא כתב לו מכתב חריף, כואב ונוקב – אך בסופו של דבר לא שלח אותו. המכתב נמצא רק בעיזבונו.
לדברי הרב, כאן נמצא רגע של ניצחון על האגו. לינקולן הבין שתפקידו איננו לפרוק זעם, להשפיל את הגנרל או להוכיח לו שהוא טעה. תפקידו היה לשמור על המערכה, על המנהיגות ועל הניצחון במלחמה. המכתב אולי היה נותן לו תחושת צדק רגעית, אך היה פוגע במטרה הגדולה.
את הלקח הזה מחבר הרב לחיי היום-יום, ובעיקר לזוגיות וליחסים קרובים. האגו צועק: אני חייב לומר את המילים שיפגעו, כי אני צודק. הנשמה לוחשת: שלום הבית, הלב של הזולת והקשר ביניכם חשובים יותר מהניצחון הרגעי בוויכוח.
מול דור הפלגה, שביקש "נעשה לנו שם", מציב הרב את אברהם אבינו. דור הפלגה רדף אחרי שם – וסופו שלא נותר לנו אפילו שם אחד מאדריכלי המגדל. לאברהם, לעומת זאת, אומר הקב"ה: "ואגדלה שמך". אברהם לא רדף אחר שמו שלו; הוא רדף אחר קריאה בשם ה'.
כאן מגדיר הרב את אחד המסרים המרכזיים של השיעור: העולם טועה לחשוב שהאגו הוא מקור של עונג, כוח ומעמד. האמת הפוכה. האגו הוא אחד העינויים הקשים ביותר של הנפש. הוא בור ללא תחתית, משום שגם אחרי מחמאה אחת מגיע הצורך בעוד אחת, וגם אחרי כבוד אחד מגיע הפחד שמא יאבד.
החופש האמיתי, מסביר הרב, מתחיל כאשר האדם מפסיק להיות עבד לתשואות מבחוץ. כשהוא מבין שיש בו נשמה אלוקית, חיבור לאינסוף ושליחות שאינה תלויה במחיאות כפיים, הוא יכול לפעול באמת. הוא כבר לא צריך להוכיח בכל רגע שהוא קיים.
בסיום המשא מובא סיפור מרגש על הרב אליעזר סורוצקין, נכדו של בעל ה"אזניים לתורה", ועל פגישה של חמיו, הרב הראשי לישראל הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א, אצל הרבי מליובאוויטש. כאשר הוזכרה ההצעה עם נכדו של רבי זלמן סורוצקין, הרבי הזכיר כי שני הסבים – רבי זלמן סורוצקין והגאון רבי משה חיים לאו הי"ד – ישבו יחד במועצת גדולי התורה בפולין לפני השואה.
הסיום הזה מחזיר את כל השיעור אל נקודת האמת: אימפריות של אגו קורסות, מגדלי בבל נעלמים, שמות שנבנו בכוח נמחקים. אבל כאשר יש אמת, ביטול, תורה ושליחות – השלשלת היהודית ממשיכה לחיות, לנשום ולהיבנות מחדש מדור לדור.
