במשא פסיכולוגי, חינוכי וקיומי לפרשת נח, עוסק הרב שניאור אשכנזי באחת השאלות המורכבות ביותר ביחסים בין אדם לחברו: מתי אנחנו באמת באים לתקן את הזולת, ומתי הביקורת שלנו עליו אינה אלא השלכה של התסכולים והחסרונות שלנו עצמנו.
נקודת הפתיחה של השיעור היא הפרדוקס החינוכי שכל הורה, מחנך או מנהיג מכיר היטב. מצד אחד, התורה מצווה: "הוכח תוכיח את עמיתך". כאשר אדם רואה חולשה אצל הזולת ויש בידו להשפיע, יש עליו חובה לתקן, להעיר ולעזור. מצד שני, חז"ל אומרים: "כל הפוסל – במומו פוסל", ותורת הבעל שם טוב מלמדת כי מה שאדם רואה אצל האחר הוא לעיתים מראה לנגע שקיים בו עצמו.
מכאן עולה שאלת המפתח: כאשר משהו מרגיז אותנו אצל הזולת, האם נשלחנו מן השמים להיות שליחים לתיקון, או שהזולת נשלח אלינו כמראה שנועדה להראות לנו מה עלינו לתקן בעצמנו.
עוד באתר:
הרב אשכנזי פותח את הפענוח בדמותו של נח. מצד אחד, נח הוא האיש היחיד בתורה שמתואר בפירוש בתואר "צדיק תמים". תואר מופלא כזה לא נאמר אפילו על אברהם אבינו, משה רבינו או דוד המלך. נח מציל את האנושות מן המבול ומחזיק שנה שלמה את התיבה בתנאים בלתי אפשריים.
אבל מן הצד השני, סוף הפרשה קשה ומטלטל: אותו נח, האיש שהציל את העולם, נופל בתוך אוהלו, משתכר ומתבזה. שם, מאחורי הדלת הסגורה, מתרחשת אחת הסצנות הכואבות ביותר בתורה, כאשר חם רואה את אביו בקלקלתו ומספר לאחיו בחוץ.
הרב מציב מול נח את משה רבינו. שניהם קשורים לתיבה: נח ניצל בתיבת המבול ומשה בתיבת היאור. שניהם מצאו חן בעיני ה'. שניהם נולדו עם אור מיוחד. אבל הכיוון הפנימי שלהם הפוך: נח מתחיל כ"איש צדיק" ומסיים כ"איש אדמה"; משה מתחיל בעיני בנות יתרו כ"איש מצרי" ומסיים כ"איש האלוקים".
לדברי הרב, כאן טמון שורש ההבדל. נח היה גדול במלחמת הישרדות. הוא ידע להסתגר בתיבה, להישמר מן הרע, להחזיק מעמד מול דור מושחת. אבל כאשר המבול נגמר והקב"ה אומר לו לצאת מן התיבה ולבנות עולם חדש – נח מתקשה להאמין בחיים חדשים.
הקב"ה מצווה את נח: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" – כלומר, לצאת לעולם של חיים, חיבור, משפחה והמשכיות. אך בפסוק הבא נח יוצא בנפרד: "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו". הרב מדייק כי נח לא מצליח להיכנס מיד לתנועת בניין חדשה. הוא רואה עולם חרב, ומתקשה להאמין שאפשר להתחיל מחדש.
כאשר אדם אינו מאמין ביכולת לבנות, הוא עלול לברוח. אצל נח הבריחה באה בדמות היין: "וישת מן היין וישכר". במקום להיות אבי העולם החדש, הוא נופל אל תוך האוהל. מי שמאס, כביכול, בשליחות ההמשכיות והחיים, נפגע דווקא במקום ההמשכיות והכבוד.
מול נח מעמיד הרב את דרכו של אברהם אבינו: לא צדיק של הסתגרות בלבד, אלא צדיק שיוצא אל העולם, מתפלל גם על אנשי סדום, נאבק עליהם, ומאמין שגם בתוך חושך גדול יש נקודת אור שאפשר להציל.
כעת חוזר הרב אל הסצנה שבאוהל נח ומזהה בה את שני המודלים המרכזיים בחיים. חם נכנס, רואה את הביזיון, ויוצא לספר. הוא מתמקד בבעיה, בלכלוך, בכישלון ובחרפה. הוא עושה מהנפילה של אביו עניין ציבורי.
שם ויפת, לעומתו, פועלים אחרת לחלוטין. הם לוקחים שמלה, הולכים אחורנית, פניהם אחורנית, ומכסים את אביהם. התורה מדגישה: "וערוות אביהם לא ראו". הם לא מתכחשים לבעיה, אבל מה שתופס אותם הוא לא הביזיון אלא הפתרון; לא הרעש אלא הכיסוי; לא החשיפה אלא התיקון.
מכאן מנסח הרב כלל אצבע מעשי לחיים: השאלה הראשונה היא מה תופס לך את העין. אם מה שמושך אותך הוא הלכלוך, החיסרון, הכישלון והביזיון – ייתכן שהבעיה מתחילה אצלך. אם מה שתופס אותך הוא איך לכסות, איך לתקן, איך לעזור בלי להשפיל – כנראה נשלחת להיות חלק מהפתרון.
הסימן השני הוא הווליום. כאשר אדם באמת אוהב ורוצה לתקן, הוא מדבר בשקט, בצנעה, ישירות ובלי להפוך את הזולת למופע. כאשר הביקורת הופכת לרעש, קבוצות, כותרות ופסטיבל סביב החיסרון – ייתכן שהבעיה עצמה מספקת למבקר תחושת כוח, צדקנות או פורקן פנימי.
הרב מחבר את הדברים לחינוך, לזוגיות ולחיי קהילה. הורה שרואה אצל הילד שלו בעיה צריך לשאול את עצמו ביושר: האם אני נלחם עכשיו למען הילד, או נגד משהו שמפחיד אותי בתוך עצמי. מחנך שרוצה להעיר לתלמיד צריך לבדוק האם הוא רואה את נשמת התלמיד, או רק את הכישלון שלו.
בסיום המשא מביא הרב סיפור חסידי על שני בניו של אדמו"ר המהר"ש, ששיחקו בילדותם "רבי וחסיד". אחד הילדים נכנס אל אחיו בתפקיד חסיד והתוודה על חטא מסוים. האח הגדול, ששיחק את הרבי, נתן לו מיד "תיקון" נוקב: ללמוד רמב"ם והלכות שבת.
כאשר נשאל הילד אם עשה את התיקון, השיב שלא, משום שאחיו אינו רבי אמיתי. "רבי אמיתי", אמר הילד, "נאנח ממעמקי הלב לפני שהוא נותן תיקון". במשפט הילדותי הזה טמון כל המסר: לא הלהט של הביקורת מתקן את הזולת, אלא האנחה. לא הרצון להוכיח שאני צודק, אלא הכאב האמיתי על מצבו של השני והרצון להרים אותו.
