חורבן המבול נזכר בתורה כאחד האירועים המטלטלים והקשים ביותר: מים אדירים שמכסים את כל היקום ומחזירים את הארץ לתוהו ובוהו.
אבל כשבאים להבין מה הביא לקריסה הזו, הדברים נראים במבט ראשון קצת מורכבים. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בראשית, התורה רומזת שהבעיה הייתה בעיקר פריצות וזנות – "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", ואילו בפרשה שלנו הקב"ה מנמק לנח: "כי מלאה הארץ חמס", כלומר: גזל.
אז מה באמת קרה שם? נראה, ששני הדברים הללו השתלבו יחד והשחיתו את הארץ. ובכל זאת, בואו ננסה להבין את עומק הדברים.
עוד באתר:
2.
חז"ל מלמדים, שהקב"ה קבע בבריאה שההבדלים בין בני האדם יבואו לידי ביטוי בשלושה מישורים מרכזיים: בקול, במראה הפנים ובטעם.
ההבדלים הללו לא נועדו חלילה ליצור הרחקות סתמיות או ניכור אלא בדיוק להפך. כדי לאפשר קיום חברתי ומשפחתי תקין: המראה והקול השונים נועדו ליצור זיהוי פרטי ומבנה משפחתי יציב, והטעם והדעות השונות נועדו למנוע מצב שבו כולם ירצו בדיוק אותו דבר, מה שהיה מוביל מיד לחמס ולגזל מוחלטים.
דור המבול פירקו באופן שיטתי את כל הגבולות והמסגרות הללו. הם שקעו בזנות ובפריצות גלויה ומילאו את הארץ חמס, עד שמחקו לחלוטין את כל ההבדלים, ההגדרות והמחיצות שהחזיקו את האנושות.
על פני השטח, זה היה נראה כמו "קירוב" חופשי – בלי גבולות ובלי מחיצות, כולם עם כולם! חוטפים מכל הבא ליד, עושים מה שרוצים בלי הפרדות ובלי מסגרות מחייבות. אך ה"קירוב" המזויף הזה מחק את כל ההגדרות הטבעיות וגרם קריסה טבעית של המערכת כולה. כאשר מציאות כזו משתלטת, העולם מאבד את עצם זכות קיומו הבסיסית בטבע, והמבול לא היה רק עונש נקודתי משמיים אלא תוצאה ישירה של קריסת מערכת שאיבדה את הצלם שלה.
3.
יש כאן תובנה קטנה שהופכת את החשיבה המקובלת: בכל מעגלי הקשר שבינינו נדמה לנו, שכדי להתקרב לאדם או לקבוצה מסוימת צריך לטשטש את ההבדלים, לבטל את הגבולות ולרצות שכולנו נהיה בדיוק אותו דבר, אבל סיפור המבול מלמד אותנו בדיוק את ההפך: דווקא הריחוק, הדיוק והשמירה על הגבולות – הם שמניחים את התשתית לקירוב אמיתי ולחיבור בר-קיימא.
כשאנחנו מכבדים את השוני, שומרים על הגבולות הראויים ומכירים במקומו, בדעתו ובייחודו של הזולת, אנו בונים קשר בריא, תא משפחתי יציב וחברה מתוקנת. ההבדלים והגבולות שהבורא טבע בנו לא באו להרחיק או להפריד בינינו אלא ללמד אותנו איך להתקרב איש לרעהו בדרך נכונה, מכבדת ואמיתית.
