כמאה קרטונים של ספרי אמנות וקטלוגים נדירים שאסף במשך עשרות שנים דוד גדנקן ז”ל נתרמו לספריית אוניברסיטת בר־אילן. בטקס חגיגי שנערך היום הוקירו אנשי האוניברסיטה ובני משפחתו את פועלו ואת תרומתו לשימור תולדות האמנות הישראלית.
באוניברסיטת בר־אילן נערך היום (רביעי, 21 באוקטובר 2026) טקס מיוחד תחת הכותרת “ודוד יפה עיניים – מבט על האספן וחוקר האמנות דוד גדנקן ז”ל”, לציון תרומת אוסף ספרי האמנות וקטלוגי התערוכות של דוד גדנקן ז”ל לספריית האוניברסיטה. את האוסף, שנבנה לאורך עשרות שנים מתוך אהבה עמוקה לאמנות, תרמה אלמנתו, יהודית גדנקן, מתוך רצון לשמר את מורשתו ולהעמיד את הידע שצבר לרשות חוקרים, סטודנטים והציבור הרחב.
האירוע התקיים במערך הספריות והמידע של האוניברסיטה, בהשתתפות בני המשפחה, אנשי אקדמיה ונציגי הנהלת האוניברסיטה. את האירוע פתחה והנחתה ד”ר אולגה גולדין, מנהלת מערך הספריות והמידע, ובמהלכו נשאו דברים מר זוהר ינון, מנכ”ל אוניברסיטת בר־אילן, וד”ר צבי אורגד, ראש המחלקה לאמנות יהודית.
עוד באתר:
מאה קרטונים של אוצרות: לא עוד אוסף ספרים רגיל
אחד הרגעים המרכזיים בטקס היה נאומו של דודי בן־נעים, אוצר אוסף יהדות, כתבי היד והספרים הנדירים במערך הספריות והמידע של אוניברסיטת בר־אילן, שתיאר את ייחודו של האוסף ואת חשיבותו למחקר האמנות.
בן־נעים פתח בשאלה מפתיעה: “מה הדבר היקר ביותר בספריה? …. נכון המקום!”. הוא סיפר בהומור על הפניות הרבות שמקבלת הספרייה ממשפחות המבקשות לתרום אוספי ספרים של קרוביהן, ומשוכנעות כי מדובר באוצרות נדירים. אלא שבמקרים רבים מתברר כי מדובר באנציקלופדיות ישנות, בספרים נפוצים ובאוספים ביתיים שאין להם ערך מחקרי מיוחד.
לדבריו, מאחורי הרצון לתרום ספרים עומד לא פעם הקושי להיפרד מהזיכרונות ומהחוויות שנקשרו בהם. אולם במקרה של אוסף גדנקן התמונה שונה לחלוטין.
“מה שאנחנו מקבלים היום הוא אוסף של אספן. ויש הבדל עצום בין השניים”, הדגיש בן־נעים. לדבריו, בעוד שאוסף ביתי רגיל נוצר לעיתים באופן מקרי, אוסף של אספן אמיתי הוא תוצאה של חיפוש שיטתי, סקרנות, מחקר ותשוקה עמוקה לתחום.
בן־נעים סיפר כי יחד עם יעלה דרור ממערך הספריות והמידע עסק במיון, באריזה ובהעברה של כמאה קרטונים שהכילו את האוסף. הוא תיאר את גדנקן לא רק כאספן, אלא כאיש רוח, חוקר וכותב, שהכיר מקרוב את עולמם של האמנים, חקר את יצירתם וכתב עליהם.
“דודי לא היה רק אספן במובן הטכני; הוא היה איש רוח, חוקר וכותב בעצמו”, אמר בן־נעים, והוסיף כי הספרים לא היו עבורו פריטים שנועדו לעמוד בארון ראווה, אלא חלק ממסע חיים של סקרנות ואהבת אמנות.
דווקא הקטלוגים הקטנים הם האוצר הגדול
בן־נעים הקדיש חלק מרכזי מדבריו לחשיבותם של קטלוגי התערוכות הנדירים שבאוסף. בניגוד לאלבומי האמנות הגדולים והמפוארים, הקטלוגים הצנועים, שחלקם הופקו בגלריות קטנות ובתערוכות שוליים, נדפסו לעיתים בכמויות מוגבלות והפכו עם השנים לפריטים שכמעט בלתי אפשרי לאתר.
“הקסם האמיתי באוסף הזה טמון לעיתים קרובות בדברים הקטנים”, הסביר, בהתייחסו לקטלוגים הדקיקים והנדירים שגדנקן ידע לאתר ולאסוף.
קטלוגים אלה עשויים להכיל מידע שלא תועד בשום מקור אחר: שמות יצירות, מועדי תערוכות, פרטים ביוגרפיים על אמנים, קשרים בין יוצרים, טקסטים מקוריים ותיעוד של תקופות ותהליכים בהתפתחות האמנות הישראלית.
לדברי בן־נעים, דווקא הקטלוגים הקטנים מעניקים לחוקרים ולסטודנטים מבט אותנטי על האמנים ועל פעילותם, ומאפשרים לשחזר פרקים בתולדות האמנות שאלמלא נשמרו היו עלולים להיעלם.
“אספן כמו דודי לא סתם קונה ספרים; הוא בונה נרטיב ומשמר זיכרון”, אמר, והדגיש כי האוסף כולו משקף את אישיותו, את בחירותיו ואת הבנתו העמוקה של גדנקן בעולם האמנות.
בסיום דבריו הודה בן־נעים ליהודית גדנקן ולבני המשפחה על ההחלטה להפקיד את האוסף בידי האוניברסיטה, והדגיש כי הספרייה מקבלת לא רק חומרי מחקר אלא גם את מורשתו התרבותית של דוד.
יהודית גדנקן: הדרך המפתיעה של דוד אל עולם האמנות
אחד הרגעים האישיים בטקס היה סיפורה של יהודית גדנקן, אלמנתו של דוד, שסיפרה לנוכחים כיצד נולד הקשר העמוק של בעלה לעולם האמנות, קשר שליווה אותו לאורך כל חייו.
לדבריה, הניצנים הראשונים של אהבתו לאמנות הופיעו כבר בילדותו, כאשר המשפחה יצאה לנופש בצפת. שם נחשף דוד לסטודיות של אמנים, לגלריות ולמוזיאונים, וגילה עולם חדש שסקרן וריתק אותו.
אולם נקודת המפנה המשמעותית התרחשה שנים לאחר מכן, בתקופת לימודיו באוניברסיטת תל אביב. דוד היה פעיל באגודת הסטודנטים ויזם ערבי תרבות. באחד מהם ארגן ערב ראיונות בהשתתפות שולמית אלוני וציירים ישראלים. בתום האירוע ניגשו אליו ציפורה ברנר וציירים נוספים שהשתתפו בו, הביעו את התרשמותם ממנו והציעו לו לשמש כמזכיר אגודת הציירים והפסלים בתל אביב.
דוד החליט להיענות להצעה, וכך החל פרק משמעותי בחייו, שבו הפך לחלק פעיל מעולם האמנות הישראלי.
יהודית תיארה כיצד במסגרת תפקידו גילה דוד יוזמה ומרץ יוצאי דופן. הוא ארגן חוגי ציור בליווי דוגמנית, פתח חנות לצורכי ציור ואמנות ואף הקים סדנת הדפס. במהלך עבודתו הכיר ציירים רבים, סייע להם בפתרון בעיות טכניות ובעניינים הקשורים לרשויות המקומיות, ואף יזם תערוכות בבתיהם של חברים שאליהן הוזמנו מכריהם של האמנים.
גם לאחר שסיים את עבודתו באגודה לא ניתק דוד את קשריו עם עולם האמנות. הוא המשיך ללמוד, להתעניין, לבקר בתערוכות ולהכיר אמנים ויצירות חדשות. לאורך השנים אסף קטלוגים רבים של תערוכות, שהפכו בהדרגה לאוסף בעל ערך תיעודי ומחקרי יוצא דופן.
האח שחזר אל זיכרונות הילדות
בטקס נשא דברים גם אחיו של דוד, פרופ’ אמריטוס אהרון גדנקן, שסיפר על ילדותם המשותפת ועל הדרך המפתיעה שבה הגיע אחיו לעולם האמנות.
לדבריו, בבית שבו גדלו האחים לא היה עיסוק מיוחד באמנות, ולכן החיבור העמוק שפיתח דוד לתחום לא היה מובן מאליו. הוא חזר לסיפור פעילותו של דוד באגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, ולמפגש עם אנשי אגודת הציירים והפסלים שהוביל אותו בהמשך לתפקידו באגודה.
סיפורו של פרופ’ גדנקן השלים את הדברים שהביאה יהודית גדנקן, והאיר את דמותו של דוד כאדם שלא הסתפק בתחומי העניין שאליהם נחשף בילדותו, אלא המשיך לגלות עולמות חדשים ולפתח בהם מומחיות וידע.
נעה עומייסי: ילדות בבית מוקף אמנות
את נקודת המבט המשפחתית השלימה בתו של דוד, נעה עומייסי, שסיפרה על נוכחותה המתמדת של האמנות בבית שבו גדלה ועל הדרך שבה הפך אביה את אהבתו האישית לחלק בלתי נפרד מחיי ילדיו ונכדיו.
עומייסי תיארה בית שקירותיו היו מכוסים בציורים, בית שבו האמנות לא הייתה תחביב מרוחק או נושא לשיחה בלבד, אלא חלק טבעי מהסביבה שבה גדלו הילדים.
היא סיפרה גם על הטיולים המשפחתיים שאביה נהג לארגן למוזיאונים בישראל וברחבי העולם, שאליהם לקח את ילדיו ובהמשך גם את נכדיו. עבור דוד, הביקור במוזיאון היה הזדמנות לחלוק עם בני המשפחה את אהבתו לאמנות, לחשוף אותם ליצירות וליוצרים ולהעביר לדורות הבאים את הסקרנות והעניין שליוו אותו לאורך חייו.
כך הפכה האמנות, שאליה נחשף דוד כמעט במקרה בצעירותו, לחלק משמעותי גם מעולמם של בני משפחתו. הציורים על קירות הבית, הביקורים במוזיאונים והמפגשים עם יצירות אמנות הפכו לזיכרונות משפחתיים שממשיכים ללוות את ילדיו ונכדיו.
מורשת אישית שהופכת לנכס ציבורי
העברת האוסף לאוניברסיטת בר־אילן מעניקה למפעל האיסוף האישי של דוד גדנקן משמעות חדשה. מה שהחל כאהבה פרטית לאמנות, והתפתח במשך עשרות שנים לאוסף עשיר של ספרים, קטלוגים ומסמכים, הופך כעת למשאב מחקרי שיעמוד לרשות חוקרים וסטודנטים.
עבור משפחת גדנקן, מדובר בדרך להנציח את אהבתו הגדולה של דוד לאמנות ואת הסקרנות שליוותה אותו לאורך חייו. עבור האוניברסיטה ועולם המחקר, מדובר בתוספת בעלת ערך לאוסף המקורות המתעדים את התפתחות האמנות הישראלית.
כך הופכים כמאה קרטונים של ספרים וקטלוגים שנאספו במשך עשרות שנים לחלק מהזיכרון התרבותי של ישראל. הם ימשיכו לספר את סיפורם של אמנים, תערוכות ויצירות, ובתוך כך גם את סיפורו של האיש שאסף אותם ושמר עליהם באהבה – דוד גדנקן ז”ל
