את פרס "אמת בפרסום" לקמפיין הכי אמיתי במערכת הבחירות לכנסת ה-26 הייתי מעניק למפלגתו של גדי איזנקוט על הסלוגן הזה: "הפעם, איזנקוט".
בקמפיינים פוליטיים יש נטייה להגזים, לטשטש, אבל נראה לי שפה בעצם אומרים לבוחרים את כל האמת בפנים: הפעם, איזנקוט. רק הפעם. הפעם אנחנו מקווים שהוא יהיה זה שיפיל לנו את נתניהו.
בפעם שעברה זה היה גנץ הגבוה, יפה הבלורית והתואר ("חזות אתלטית קולנועית", כפי שהגדיר השבוע אמנון אברמוביץ', בלי שום ציניות). אבל זה לא הלך. הוא לא הביא את הסחורה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. אז הפעם איזנקוט, הנמוך והמלא ("איש בעל מסה אישיותית ומוצקות פנימית", שוב אברמוביץ', שוב בלי שום ציניות). אולי הפעם זה יעבוד.
עוד באתר:
ואם לא, אז בפעם הבאה יהיה "מנהיג הפעם" אחר שנלך אחריו בהתלהבות, מתוך תקווה שאולי אולי הוא שיביא אותנו סוף סוף אל הארץ המובטחת. ארץ ישראל הישנה והטובה. זאת שהייתה לפני שהביביסטים כבשו אותה.
בשבועות האחרונים בנסיעות בכבישי הארץ, בכל פעם שניבטת אליי מהשלטים הענקיים דמותו המוצקה-פנימית של איזנקוט, אני נזכר באנשים הקודמים שהיו שם, על אותם שלטים באיילון: הפעם, אבי גבאי. הפעם, גבי אשכנזי. הפעם, ציפי לבני. הפעם, בוז'י הרצוג. הפעם, שלי יחימוביץ'. הפעם, אהוד אולמרט. הפעם, עמרם מצנע.
לפעמים בנסיעות ליליות, בפקקים ארוכים במיוחד, אני חוזר 27 שנים אחורה ונזכר ברמטכ"ל אחר, אמנון ליפקין שחק ז"ל, שהבטיח "להחזיר את החיוך" לפניהם של אזרחי ישראל שאיבדו את שמחת החיים תחת שלטון נתניהו.
כל כך הרבה מנהיגי שמאל מבטיחים עברו באיילון, ורק אנחנו בגוש הימין נשארנו עם אותו מועמד.
הפעם נתניהו.
גם הפעם נתניהו.
