
האסון הכבד שאירע בחול המועד פסח האחרון בבולגריה הותיר אחריו כאב גדול. מרת לאה יוכבד זינגר ע"ה, בת 36 מירושלים, שציפתה במשך 16 שנים לילדים, נהרגה בתאונת דרכים קשה בעת ששבה עם קבוצת נשים מביקור ותפילה בציונו של בעל ה"פלא יועץ" בעיר סיליסטרה שבבולגריה. ארבע נשים נוספות נפצעו בתאונה.
המנוחה הייתה בתו של איש החסד הרב חיים כהן, מייסד ומנהל ארגון "לינת החסד", ובחייה עסקה במסירות למען הזולת בפעילות חסד בבית החולים הדסה עין כרם, שם פעלה למען ילדים ומשפחות שהגיעו לבית החולים.
כעת נחשף מסמך אישי ומטלטל שנמצא בין חפציה של המנוחה: מכתב שכתבה לרחל אמנו, ובו שפכה את ליבה על הכמיהה לילדים, על ההתמודדות הממושכת ועל המאבק שלא לאבד תקווה. את המכתב פרסם לראשונה אהרן קליגר בעיתון 'משפחה'.
עוד באתר:
בפתח המכתב פונה לאה יוכבד לרחל אמנו במילים אישיות, ומתארת את תחושת ההזדהות שלה עם כאבה ועם כמיהתה להיות אם: "מאמע רחל, את שחיכית כמוני לילדים שיאהבו וימלאו לך את הבית ואת החור שבלב. שתוכלי להיות כמו כולם, כמו אחותך וחברותייך; שתזכי להיות אמא, אם כל חי, עד כדי כך שאמרת לבעלך יעקב 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי'. ואם את אמרת את זה, מה אני אגיד?"
בהמשך היא כותבת על המאבקים שהיא מזהה בסיפורה של רחל אמנו, ועל הכוחות שהיא שואבת ממנו: "יש לי הרגשה שנלחמת כדי להביא דורות ישרים, נלחמת ברוע, בעשיו, נלחמת להתחתן, וגם נלחמת שלא לבייש את אחותך. נלחמת לא להתייאש, וניסית בכל הדרכים, פיזית ונפשית, ברוחניות ובגשמיות, הכל כדי להביא ילדים לעולם! כך אני מרגישה. וממך אני לוקחת כוח וחוסן, לא להרפות, להמשיך להילחם, להביא ילדים לעולם, בכל המובנים".
בחלקו השני של המכתב פונה המנוחה בתפילה לקב"ה ומתארת את המתח שבין ההשתדלות לבין ההרפיה וההמתנה לישועה: "אבא! אני משחררת את עצמי לרצון השם. מקבלת באהבה את התיקון שאני אמורה לעבור ועוברת! מורידה את הראש מול הגלים הגבוהים, שכמעט אני טובעת בתוכם, מכל הבלבולים חוסר ודאות חוסר מעש".
היא ממשיכה ומתארת את הדרך שבה ניסתה להתמודד עם חוסר הוודאות: "מצד אחד אני חשה צורך לזרוק ולתת להשם להוביל אותי ולהרפות, ומצד שני אסור לי להתבטל מהשתדלות מכל סוג שהוא. אני משתדלת ללכת בין הטיפולים להתפלל ולקוות, לבטוח שהשם יעזור שיהיו לי כוח ותושייה!"
את המכתב היא מסיימת בדברים מלאי אמונה ותקווה: "עליי להאמין שהשם עושה רק טוב, לבטוח שמה שהשם עושה ויעשה הכל לטובתי! להשתדל, לדבר, להתקשר, לברר, להשיג אנשים, עסקנים, רופאים, מטפלים, ולהמתין. לתת לזמן לעשות את שלו, כי אין לי באמת הרבה מה לעשות כרגע.
"רק לא להתעקש להיות כאוב. לא להתפלש בחמלה, לדאוג ולבכות; אלא כן להכניס תקווה ושמחה, מתוך ציפייה לישועה שתבוא. לדמיין ולהרגיש את השמחה, רוגע, רגיעות של אושר, הודיה מהנס הגדול שיהיה לי!"
המילים האישיות, שנכתבו מתוך התמודדות ותקווה, מקבלות כעת משמעות מצמררת בדיוק בפרשת השבוע בה קוראים על רחל אמנו. מכתב שנכתב מתוך ציפייה לישועה ולשמחה, ונמצא בין חפציה לאחר האסון, חושף בפני הקוראים טפח מעולמה הפנימי ומן הניסיון הקשה שאיתו התמודדה.























