מה הקשר בין סיפור יהודה ותמר בפרשת וישב לבין נרות החנוכה, ומה יכולים שלושה חפצים ללמד על אהבתו האינסופית של הקב"ה לעם ישראל? לרגל יום ההילולא של הרה"ק רבי אברהם דב מאבריטש זי"ע, בעל הספר "בת עין", רעיון מופלא שהביא הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון מדבריו, החושף משמעות עמוקה ומרגשת בסיפור המקראי.
במרכז הביאור עומדות המילים "ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך". בעל ה"בת עין" מסביר כי יהודה רומז לשם הוי"ה, ואילו תמר, על שם הפסוק "צדיק כתמר יפרח", רומזת לכנסת ישראל. שלושת החודשים הם התקופה שמראש השנה ועד חנוכה. בראש השנה וביום הכיפורים מתעורר כל יהודי בתשובה, ממליך את הקב"ה ומקבל עליו להתחזק בעבודתו.
אלא שכאשר חולפים תשרי וחשוון, ומגיע חודש כסלו, ההתלהבות הגדולה של הימים הנוראים עלולה להיחלש. דווקא אז, כאשר מתקרב חנוכה, מתעורר קטרוג בשמיים: היכן ההבטחות של ראש השנה? לאן נעלמה ההתעוררות של יום הכיפורים? בעל ה"בת עין" קושר זאת לדברי האריז"ל על גמר הדין בימי החנוכה, ולדברי המקטרג על תמר: "וגם הנה הרה לזנונים".
עוד באתר:
אולם דווקא בשעה הזאת מתגלה הסנגוריה הגדולה של עם ישראל. תמר שולחת ליהודה את החותמת, הפתילים והמטה, ואומרת: "הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה". שלושת החפצים הופכים לרמז לנרות החנוכה: פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול, הפתילות הבוערות והמנורה, הכלי שבאמצעותו מאירים את החושך.
כאן מגיע הרגע המרגש ביותר. כנסת ישראל פונה אל הקב"ה ואומרת: הבט נא בנרות הללו. במשך אלפי שנות גלות, בתוך רדיפות, גזירות, נדודים וסבל, המשיכו יהודים להדליק את אור האמונה במסירות נפש. גם כאשר אומות העולם ניסו לפתות אותם לנטוש את דרכם, הם שמרו על החותמת היהודית, על הפתילה ועל האור. האם אפשר להתעלם ממסירות כזאת בגלל חולשה זמנית?
התשובה מגיעה בדבריו של יהודה: "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני". על פי הביאור החסידי, הקב"ה כביכול מכיר בצדקתה של כנסת ישראל: אחרי דורות ארוכים של גלות, שבהם טרם באה הגאולה השלמה, כיצד אפשר לתבוע מכל יהודי שלמות מוחלטת? זהו המסר שמדגיש הרב ג'ייקובסון בשם בעל ה"בת עין": נרות החנוכה אינם רק זיכרון לנס קדום, אלא עדות חיה לנאמנותו של עם ישראל, עדות שבכוחה להפוך קטרוג לסנגוריה ולגלות את האהבה שבין הקב"ה לבניו.
























