לא בכל יום ראש הממשלה בנימין נתניהו מזמין ברשת החברתית את אזרחי המדינה לקרוא מאמר מפרגן עליו ב'הארץ', אבל הערב זה קרה.
נתניהו כתב ברשת החברתית: "לא תמיד מפרסמים עליי ביקורת חיובית ב״הארץ״, אז כשזה קורה אני מזמין גם אתכם לקרוא את מאמרו של פרופ׳ משה ארנס, שר הביטחון ושר החוץ לשעבר".
עוד באתר:
אם נתניהו מבקש, מי אנחנו שנסרב. הנה המאמר המלא מ'הארץ':
בשבועות האחרונים חזו אנשים בכל העולם בתחרות בין שני מתחרים שכוחותיהם, לכאורה, אינם שווים — נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל. בפינה האחת של הזירה ניצב ברק אובמה, מנהיג מעצמת העל, ובפינה השנייה בנימין נתניהו, ראש ממשלתה של מדינה קטנה במזרח התיכון. ממבט ראשון — יתרונותיו של צד אחד עולים בהרבה על אלה של השני. ואף על פי כן, בשלב הזה, התוצאה עדיין אינה ברורה.
מבחינת נתניהו, מדובר בתחרות שבה ביטחונה של ישראל, אולי אפילו עצם קיומה, מוטלים על כפות המאזניים. כאשר מבחינת אובמה מוטלים על המאזניים יוקרתו, שיקול דעתו ומורשתו.
לדברי אובמה, הוויכוח בין ישראל לארה"ב בשאלת ההסכם עם איראן חורג ממחלוקת בין שתי המדינות — למעשה, הוא אומר, מדובר בוויכוח בין ישראל לעולם כולו, המאמין שמדובר בהסכם טוב. אובמה יודע כמובן, שמדובר בהגזמה. רוב נציגי העם האמריקאי בבית הנבחרים ובסנאט מתנגדים להסכם. אמנם רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה חתומות עליו, אך לכל אחת מהן יש סיבות טובות לצדד בו. הרוסים והסינים מעולם לא התרגשו מהעובדה שאיראן עלולה להיות למדינה גרעינית, והם רואים בהסכם חלק מהמאבק שלהם מול ארה"ב. האירופים כבר מתדפקים על שערי איראן בתקווה להשיג חוזים עסקיים. אף אחד מהם אינו רואה באיראן גרעינית סכנה מיידית. העסקים הרבה יותר חשובים.
מבחינת מדינות המזרח התיכון זה סיפור אחר לגמרי. סעודיה ומדינות המפרץ מודאגות מאוד ומתנגדות להסכם. איראן מחוזקת, אפילו לפני שהיא שולפת פצצה גרעינית, היא סכנה מיידית בעבורן. וישראל, שנמצאת בטווח הטילים של טהראן ומאוימת על ידי המנהיגים האיראנים, איננה יכולה להרשות לעצמה לשבת בחיבוק ידיים ולראות כיצד איראן מקבלת מיליארדים, שרובם יועברו למימון פעילות טרור נגדה, בעוד ששעון תוכניתה הגרעינית ממשיך לתקתק.
אובמה מודה שביטחון ישראל מאוים. "בשכונה מסוכנת כל כך, ישראל חייבת לעמוד על המשמר", הוא אומר. אך האלטרנטיבה להסכם, לטענתו, היא מלחמה, וישראל — הוא אומר בהיתממות — תהיה הראשונה שתיפגע אז. במלים אחרות, הוא טוען שהוא יודע טוב יותר ממנהיגיה הנבחרים של ישראל מה עדיף בשבילה.
למרות כמה חריגים, קיימת בישראל הסכמה נרחבת כי מדובר בהסכם רע. ההסכמה הזאת מקיפה הן את הקואליציה והן את מרבית האופוזיציה. ההבדלים מתייחסים לדרך שבה נתניהו מתמודד עם הבעיה. יש הסבורים, כי התנגדותו הקולנית מזיקה ליחסי ישראל־ארה"ב וכי עליו לנסות להפיק מה שאפשר מהסכם רע ולבקש פיצוי מארה"ב. אך כיצד הוא יכול לעשות זאת, כאשר בארה"ב עדיין לא התקבלה ההחלטה הסופית? טענה אחרת קובעת, כי עליו להביע את התנגדותו בלי להתערב בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב. העובדה היא, שההסכם עם איראן נהפך לנושא פוליטי מרכזי בארה"ב.
מה שברור הוא, שכל הישראלים מתבוננים בהשתאות במופע הווירטואוזי של נתניהו. אין כיום בית בארה"ב שבו אין מכירים את שמו. הוא נחוש והוא משפיע. מהיכן הוא מגייס את האומץ להיכנס לזירה מעמדה כל כך לא שוויונית? מי יכול לדמות לו בנוף הפוליטי הישראלי? בין אם אתם מסכימים אתו ובין אם לא — כל הישראלים המתבוננים באופן ניהולו את המאבק הזה צריכים לומר: "בראבו, ביבי. כל הכבוד!"
