"רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים" אומרת הגמרא בברכות י"ח.
החיים, על-פי השקפת התורה, נועדו בכדי שהאדם יקדש את עצמו ויקדש את שמו של מלך מלכי המלכים בעולמו. אדם שממלא את היעוד הזה נקרא "חי", עד כדי כך שאפילו אחר מותו אומרת הגמרא, שהוא עדיין חי – "צדיקים במיתתם קרויים חיים". לעומת זאת, כאשר אדם אינו ממלא את יעודו, כאשר אינו תורם להגברת הקדושה בעולם, וכל שכן כאשר הוא פועל כנגד המהלך האלוקי בבריאה – חייו אינם חשובים חיים, ואף כאשר הוא מהלך כאן בארץ, הוא חשוב כמת.
לאחר שאחד כזה עזב את עולמנו, אין מקום להתאבל, אין מקום להצטער. כנגד אותם מתייפיפים אשר לא שמענו מפיהם כל שבח לרב כהנא אחר שנרצח על קידוש ה' וכעת פיהם מלא תהילה לשריד על "יושרו" וכדומה, ראוי להביא את דברי הרמב"ם בהלכות אבל פרק א' הלכה י' – "כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא" (וכן העתיק השו"ע ביו"ד שמ"ה ס"ה).
עוד באתר:
על-אף שהרמב"ם באותה הלכה מונה מספר סוגים של אנשים, שמי שנכנס באחד מאותם גדרים אין מתאבלים עליו, דומה כי יוסי שריד היה "מצליח" להכלל בהגדרה זו גם לו היה נצרך לענות על כל הגדרים הללו יחדיו! אנשי השמאל מתחלקים בדרך כלל לשני סוגים. סוג אחד מתמקד בנושא המדיני – אלו הם תומכי המחבלים, אויבי ההתיישבות היהודית ומלחכי הפנכה של האיחוד האירופי, אשר מממן אותם ביד רחבה. מאידך, ישנם אלו המתמקדים בקעקוע הזהות היהודית – רמיסת השבת, תמיכה בהתבוללות, תמיכה בזכויות הסוטים והריסת כל דבר שיש בו זיק של יהדות. כל שמאלן מצוי בדרך-כלל בוחר לעצמו את אחת הנישות הללו, ותורם בדרכו שלו להרס מדינת ישראל והעם היהודי. אולם יוסי שריד היה מיוחד במינו – הוא הצליח לעמוד בחוד החנית של שתי החזיתות יחדיו. הוא תמך במחבלים ולחם במתישבים בכל מאודו, כאילו אין שום נושא אחר בעולם, והוא שנא את השבת ואת הכשרות ואת כל מצוות התורה כאילו אין שום נושא מדיני.
ואמנם, עלי להודות כי היו באיש מספר תכונות שראוי ללמוד מהן. העקביות, הנכונות להקריב עבור מטרה, הנכונות להיות בדעת מיעוט ולדבוק בה, עד שאט אט היא התקבלה בקרב הממסד. שהרי עלינו לומר את האמת, תהא כואבת אשר תהא – בנימין נתניהו בנאום בר-אילן, כאשר הכיר ב"זכות" של ה"פלשתינאים" למדינה, הגשים למעשה את חלומו המתוק ביותר של יוסי שריד. ממקום מושבו בעולם שכולו רע, שריד ודאי מחכך ידיו בהנאה, כאשר הוא רואה כיצד אותן דעות מעוותות שהוא וחבריו מהשמאל הסהרורי החזיקו בהן כנגד כל הקונצנזוס – אותן דעות הפכו לזרם המרכזי של תנועת הליכוד. אני ממליץ לכל הזגזגנים של הימין, אשר "רואים מכאן מה שלא רואים משם" ללמוד משריד פרק או שניים בעמידה על עקרונות, בעקביות ובנחישות למען המטרה. חבל רק ששריד עצמו לא ניצל את אותן תכונות שהיו בו עבור המטרות האמיתיות, שלשמן אדם בא לעולם.
יוסי שריד לא היה סתם שמאלן. הוא היה סמל, אולי יותר מכל אדם אחר (אולי שולמית אלוני זכרונה לא לברכה יכלה להתחרות בו) לכל המיאוס והגועל שקיימים בהשקפת העולם המתיוונת, השואפת להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים. ולא סתם ככל העמים, אלא לפחותים שבאומות, לאותם אלו אשר התערטלו מכל מושג של אנושיות, של ערכי משפחה, של נאמנות לחברה ולאומה. כל דבר אשר הזכיר את תורת ישראל זכה לקיתונות של בוז מפיו המושחז של שריד, וכל מהלך המקדם את שיבת ישראל לארצו זכה לשצף קצף של התנגדות מצדו, כאשר העברית התקנית ומשחקי המילים האינטליגנטיים אינם מצליחים להסתיר את השנאה היוקדת מעיניו של האיש.
יוסי שריד איננו. הוא מת. לאמיתו של דבר, מעולם הוא לא חי.
הערת מערכת אתר קול חי: הדברים שנכתבו מייצגים את הכותב ואת השקפותיו.
