א', אחת הנחקרות בפרשת דומא וקרובת משפחתו של העצור בפרשה שניסה להתאבד, התראיינה הבוקר לרדיו דרום וסיפרה על החקירה שעברה: "נקראתי למתן עדות ולאחר מכן נחקרתי תחת אזהרה. חקירה בשב"כ, לא היו עינויים אבל הייתה חקירה מאד לא נעימה, האווירה הייתה מאד מאד קשה, עלי ברמה האישית…צעקות, גידופים, דברו אלי מאד לא יפה. הם בהחלט יודעים את עבודתם אז הם ידעו מה החוק מתיר להם, הם לא איימו עלי באיום ישיר אבל הרבה מאד איומים מרומזים, לחץ פסיכולוגי מאד מאד קשה. חקירה שמתמשכת על פני שעות ארוכות מאד יוצרת מצבים פסיכולוגיים בלתי אפשריים.
א' חזרה וסיפרה כי לא היה איום ישיר אלא "איומים מוסווים: אם אנשים ידעו איפה אני נמצאת אז לא יהיה לי מקום עבודה, אאבד את מעמדי, הרבה גיחוך, הרבה השפלה, הרבה תחושה של ערעור הדברים שאמרתי, הטיחו בפני שוב ושוב שאני שקרנית, איך אני יכולה למלא את התפקיד שאני ממלאת. ערעור של כל מה שאתה אומר, מנסים לערער לך את הביטחון ואני מזכירה שאני לא חשודה…ביקשו להוציא ממני עדות על משהו, על משהו שאני יודעת, שניסיתי להוכיח להם פעם אחרי פעם שאין לי שום דעה, שום ידיעה, ניסיתי להראות להם גם למה השאלה שלהם לא תוכל לקבל תשובה, אבל לא שכנעתי אותם אף פעם, הם חוזרים על זה שוב ושוב עד שזה הפך לחקירה ולא למסירת עדות".
א' היא קרובת משפחה שלא מדרגה ראשונה של העצור שניסה להתאבד. היא סיפרה כי הוא ראה לראשונה עורך דין ביום רביעי בלילה, בשבוע שעבר.
עוד באתר:
א' הוסיפה: "אני יכולה לומר דבר אחד מאד משמעותי, החקירה הזאת נתנה לי הבהרה שקורים שם דברים לא טובים כי אם אלי התייחסו כך והם הדגישו כל הזמן שאינני חשודה אז אני לא רוצה לחשוב איך מתייחסים אליהם. דבר נוסף שעבודתו של חוקר היא בעצם מסע לגילוי האמת, חייב לקנן בליבו ספק. במקרה הזה הייתה לי תחושה יותר ויותר שמדובר בחוקרים שמשחקים אותה לכאורה יש להם ידיעות, הם יודעים. דיברו אליהם בשפה לא יפה, דיברו אליהם שם נאצים וברגע שיש נקודת יציאה כזה את הכל מותר ודמם הותר. כל דרך להתנהג בחקירה היא מותרת, מפעם לפעם יצאתי מודאגת יותר ויותר מה קורה בחדרי החקירות".
"אני יכולה לומר לך שבסוף כל יום חקירה אני חוזרת הביתה, ידעתי שמחוץ לחדרי החקירות מחכים לי בני משפחה וידעתי שבסופו של דבר לא עשיתי כלום אז גם לא היה לי ממה לפחד ויחד עם זה, אחרי שעות של חקירה הייתי מוכנה להודות ברצח ארלוזורוב, רק שיעזבו אותי כבר. מבלי שעברתי עינויים, עברתי השפלות, עברתי צעקות, ערערו אותי אבל אני לא רוצה לחשוב, ושנותיי הן כמעט פי שלוש משנותיו, אני בכל אופן בן אדם מבוגר, מה קורה לאותו בחור שנמצא באותו מקום, עובר את זה יום יום… אני יכולה לומר שבאחת החקירות אמרו לי 'דיברנו עם בעלך, הוא מאד נחמד, הוא אמר אחרת'. אחר כך הסתבר שלא היו דברים מעולם, אבל אתה מעורער כבר לגמרי".
"ברוב הפעמים היה בסדר אבל היו מקומות שאחרי שאתה מאד עייף ומאד נרגש ומאד פגוע, התחננתי למשל שיחקרו אותי בפוליגרף, ואמרו לי 'אי אפשר לחקור אותך בפוליגרף כי את שקרנית, יודעים שאת משקרת', שהרי בשביל זה הומצאה מכונת הפוליגרף. אבל אתה נמצא באיזשהו מקום, מנותק מהעולם, מבודד, תחושה שאתה מנותק מהעולם, שאין לזה סוף, הם תמיד מבטיחים לך שתבוא פעם אחרת. בוודאי, לא רק נשברתי בחקירה, אני מעורערת כולי, אני הולכת ברחוב ואני חושבת, לא רק ברמה האישית, מה קורה במדינת ישראל? איזו דרך, איפה נשמרות זכויות אדם? זכויות מטבען מתנגשות.
