בחוץ כבר פורים אבל למה פה יורים?!…

בהתקרב ימי הפורים לא פעם מתגבר המתח בבית. בעיקר סביב ההוצאות הכלכליות של משלוחי המנות, המתנות לרב'ה, התחפושות, ומעל כל זאת פסח כבר מציץ מעבר לפינה…

תקופות אלו של השנה מועדות לפורענות חינוכית. לפעמים תהליכים שליליים ארוכי טווח צומחים דווקא מתוך ימים אלו. המתח, העצבנות, לפעמים אינם נעלמים בחלוף תקופת החגים. החגים עוברים והלכלוך נשאר…

עוד באתר:

עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ

הווידאו שישאיר אתכם פעורי פה: ניסי המלחמה נחשפים

שמעון כץ

צפו בפרומו

'המלחינים' במוצ"ש: האם יש מקום לכוכב מצליח

המלחינים

צפו

מצמרר: "כדור פילח את הגלימה - הבאבא סאלי לא שמע"

שמעון כץ

אזהרת צפייה

לא למדו לקח: תיעוד הזוי מההפגנה הלילה בבני ברק

פנחס בן זיו

תקראו את המכתב הבא, תאמינו לי לא תפסידו!

"אבא, אני אוהב אותך! אני יודע שכעסת עליי הרבה. והייתה לך סיבה טובה. אני לא רציתי ללכת בתלם שאתה רצית שאלך. הייתי חלמן גדול, לא עושה דברים בזמן, תמיד שוכח, ותמיד מפסיד. אבל ההפסד הכי גדול שהיה לי בחיים הוא אתה, אבא. אני הפסדתי אותך. תמיד שהייתי בסביבתך היו פניך חתומים, אתה יודע היום שאני חושב על זה, נראה לי שכמעט מעולם לא חייכת אליי, אף פעם לא נישקת אותי, ובכלל, כל הזמן כשהייתי בסביבתך – גם אם לא קרה כלום – הייתי חש שאתה כועס עליי. אתה יודע מה אני נזכר עוד? אני נזכר שכשהייתי קטן, ילד בן עשר, הייתי מתחנן לפניך שתבוא לשבת כמה דקות על מיטתי לפני השינה ונדבר קצת, אבל אתה אמרת אין לי זמן, אני עסוק. היום אני יודע שכנראה היית עסוק בדברים חשובים ודחופים אבל אני הפסדתי אבא. זה מוזר לא? יש לי אבא חי אבל אני מרגיש יתום לגמרי! הרגשתי כבר בגיל צעיר מאוד שאני לא אהוב בבית, אבל לפני שלוש שנים הגיעה תקופת השיא. אז הבנתי שלא רק שאתה לא אוהב אותי, אתה ממש שונא אותי!!!

התחלת לצעוק עליי בקולי קולות כשמשהו בלבוש שלי לא מצא חן בעיינך. כשהיית מתחקר אותי על איפה הייתי ומה עשיתי, אם הייתי שוכח פרט אחד או כשהיה מתברר לך ששיניתי פרט אחד –  אפילו פרט קטן ומטופש – אוי מה שהייתי חוטף על זה, מכות רצח! 'שקרן' היית צועק עליי – צעקות שחדרו לי דרך האזניים היישר לעצמות הגולגולת, צעקות ששרטו את כל עצמות ראשי – ואחר כך היית מנחית עליי עוד מהלומה ומזהיר אותי לפעם הבאה שלא אעז לשקר לך לעולם! אמא הייתה רבה איתך הרבה בגללי. היא כן אהבה אותי, אבל גם היא לא יכלה להתגבר על הפראיות שלך, גם היא סבלה ממך. כולם בבית סובלים ממך, גם האחים הקטנים שעוד נדמה לך שהם מחייכים אליך… אני לא יודע מה היה חטאי הגדול ש'התלבשת' עליי יותר מכולם. אולי בגלל שאני הבכור. אומרים שהבכורים סובלים הכי הרבה מהוריהם, עד היום לא ברור לי למה… לצערי היחסים בינינו הלכו והתדרדרו מבלי שארצה בכך. כל פעם היית 'נדלק' בגלל משהו אחר. פעם זה פריט בלבוש שלי ופעם זה כשהיה נדמה לך שדיברתי עם רובי הבחור ה'מקולקל' – הבן של השכנים שלנו- שאסרת עליי לדבר איתו. תאמין לי, הרגשתי כמו מי שצריך לדרוך על ביצים כל היום. כל רגע לא היה בטוח בעייני. לא ידעתי מאיפה זה יגיע לי הפעם…

ואז הגיע השיא. קניתי לי סמארטפון מחסכונותיי הפרטיים, ואתה השתוללת כמו שלא עשית זאת מעולם. אמרת לי 'או שתתן לי את הטלפון או שתעוף מהבית' ואני לא ויתרתי על הטלפון!  אז אתה העפת אותי מהבית. כיום אני משוטט הרבה ברחובות, אני לא טיפש, אני יודע שהרחוב לא טוב, אבל שם אני מרגיש מן שלווה כזו שמיימי לא הרגשתי. פשוט טוב לי שם. אני נראה שם כשווה בין שווים, ונדמה לי שאפילו אנשים זרים מתייחסים אליי בהערכה. לפעמים אני ניגש למישהו ברחוב ושואל אותו איך מגיעים לכתובת מסויימת – אפילו שבאמת אני לא צריך לשם –  רק בשביל להרגיש איך הוא עונה לי יפה ומחשיב אותי. נדמה לי שהוא אוהב אותי וזה עושה לי נעים. אבא, אני רוצה שתדע שאחרי הכל – כמה שזה מוזר – אני אוהב אותך ומבקש ממך סליחה שלא הצלחתי לרצות אותך, חשוב לי למצוא חן בעינייך, אבל אני לא מצליח, אני לא יודע מה הבעיה…

אמא!

אותך לא אשכח לעולם! אני אוהב אותך. את תמיד אהבת אותי, בלי תנאים מקדימים ובלי לעשות חשבונות אם התנהגתי טוב או לא, את פשוט אהבת אותי. כל פעם שאני נזכר בך עולות לי דמעות בעיניים. אני רוצה להודות לך על כל הלילות שבהם היית באה אל מיטתי, מחבקת אותי ומנסה להסביר לי – באופן לא משכנע – שאבא לא התכוון להרביץ לי חזק ושהוא אוהב אותי. היום אני מבין שגם את היית מסכנה.

לעולם לא אשכח את שעות אחר הצהריים שהיית באה אליי בגשם – אחרי שאבא העיף אותי מהבית – להביא לי בגדים נקיים וקצת אוכל של אמא. איי, איזה טעם היה לאוכל הזה… אני רוצה לבקש ממך שתאהבי גם את האחים שלי שבבית ואל תתני לאבא להרוס להם את החיים. גם תסבירי להם שאני בסך הכל ילד טוב, שלא יחשבו עליי שאני האח ה'מקולקל' של הבית. אני בסך הכל ילד רגיל שאבא שלו לא אהב אותו מעולם."

ברור שהורים אוהבים את הילדים שלהם אהבת נפש. מעולם לא פגשתי הורה ששונא את בנו. אך אנו צריכים להבין כי יכול להיות שההורים אוהבים את הילד, אך לא רק שהילד לא מודע לכך אלא הוא חש את ההיפך הגמור. בדורנו כל ילד גדֶּל באופן טבעי בהרגשה שהוא דחוי. המירוץ המטורף של החיים כמעט ולא מאפשר לנו לקיים גילויים מפורשים של חיבה כלפי הילד. העבודה, קשיי הפרנסה, בעיות שלום בית, בעיות בריאות וחוסר הסיפוק שלנו מעצמנו מביא לידי כך שאנו הופכים להיות אנשים מרירים, מדוכדכים ושקועים בעולמנו הפנימי ובאופן טבעי הילד מרגיש שהוא דחוי. בדורנו, צריכים אנו לפעול מתוך מודעות והחלטיות ברורה שאנו רוצים להיות הורים המגלים רגשות של חום ואהבה כלפי ילדיהם. כיום, לא די בידיעה או הרגשה כללית ש'אני אוהב את ילדיי'. הורה שאינו שם דגש על העניין ואינו מרענן עניין זה מעת לעת בתודעתו, רוב הסיכויים שיפול בפח הנורא הזה מבלי שירגיש בכך, עד ש… עד שזה יתפוצץ!

פורים אמנם הוא חג שמח, גם פסח. אבל אם בזכות המאמר הזה נזהר קצת יותר בכבוד ילדינו ולמרות הלחץ הכלכלי ונקיונות הפסח המאיימים מעבר לעיקול נתמיד בחיוך ובטפיחה על שכם ילדינו, אזי נעבור גם את זה בשלום.

בהצלחה.