הרצח הנתעב: ניגון של דמעות • אפרים דוד מבכה

השקט הזה, השקט שאחרי הסערה,

לא היה. כי אין שקט אחרי סערה כזו.

 

הבכי הדמעות, הזעקות וההלם,

מול כרית, ציפה וסדין ספוגים בדם,

הם לא שקט שאחרי הסערה.

 

המחשבה שהבוקר, הוא לא בוקר טוב,

טוב שהייתה נעלמת,

אבל המחשבה הזו היא עדות אילמת,

היא תוצאה, היא "השקט" שאחרי הסערה.

 

את ארוחת הבוקר והשוקו על השולחן,

החליף ולא בסתר, דווקא השוק שלא הוכן,

פשוט בבית סטנדרטי בארוחה,

לא נכנסת סערה,

אז מי אמר שאחריה, הסערה באה מנוחה?

 

ואם לדמעות היו לחן או ניגון,

היה מתנגן לו שיר נוגה, עצוב שכזה.

או אולי בעצם לא היה מתנגן שיר,

פשוט אחרי סערה, אולי מקום לדממה נמצא, נשאיר.