הגבאי קרא בשמחה "הנער ההרוג הוא יהודי"

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי (ל"ב, א')

ידועה השאלה, מדוע בהאזינו השמים כתוב אדברה, לשון דיבור ואילו ב"ותשמע הארץ" כתב "אמרי פי", לשון אמירה.

מסביר הגאון מוילנא, שהאזינו השמים ואדברה, מדובר, על תורה שבכתב, כי תמיד בכל מקום שכתוב בכל התורה והנ"ך לשון דיבור, הכוונה לתורה שבכתב, כי אין בכל הנ"ך לשון של וידבר ה' מלבד במקום אחד, (יהושע כ', א'-ב') וידבר ה' אל יהושע לאמר דבר אל בני ישראל לאמור תנו לכם את ערי המקלט אשר דיברתי אליכם ביד משה, והטעם שכתוב וידבר ה', כיון שזה מדבר על ערי מקלט, שהם מצוות עשה מדאורייתא, אבל בכל מקום אחר בנ"ך כתיב לשון אמירה ולשון אמירה היא על תורה שבע"פ.

יסוד זה מצינו ברבינו בחיי, כי דיבור הוא תורה שבכתב, ואמירה היא תושבע"פ. ומביא זאת על מה שכתוב, (תהלים קי"ט, קס"א-קס"ב), שרים רדפוני חנם ומדברך פחד ליבי, שש אנכי על אימרתך כמוצא שלל רב.

ששרים רדפוני חנם — מבואר על דואג ואחיתופל שרצו לפסול את דוד המלך מלבוא בקהל, כמבואר ביבמות ע"ו: משום שבא מרות המואביה וכתיב (כ"ג, ד'), לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', לכן ומדברך פחד ליבי — דהיינו מדברך, מהתורה שבכתב, דמפורש בקרא, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'.

אבל שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב — שש אנכי על אמרתך, דהיינו על התורה שבע"פ, דהוי אמירה, שרק היא שהכשירה את דוד המלך לבוא בקהל, דדרשינן, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וגם מפורש הטעם של האיסור, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, ודרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, אפילו לא נשים לנשים, דכל כבודה בת מלך פנימה. ועיין עוד ביקרא דאורייתא על רות (ד', כ"ב).)

וא"כ לפי דברי הגאון מוילנא, י"ל, דהנה, הן התורה שבכתב והן התורה שבע"פ, הם תורה מן השמים, אבל לאחר שהתורה שבכתב ירדה מן השמים, שוב לא בשמים היא ורק חכמי ישראל הם שיכולים להכריע בכוונת התורה שבכתב, לכן י"ל, דכשמדברים על תורה שבכתב, "ואדברה", זה שייך לשמים, לכן כתוב, בלשון של האזינו השמים ואדברה, אבל, אמרי פי זה כבר התורה שבע"פ וזה כבר שייך לארץ לכן כתוב, בלשון של ותשמע הארץ אמרי פי, השמים כבר אין להם מה לומר שם באמרי פי בתורה שבע"פ, שהרי לא בשמים היא ותושבע"פ זה כבר רק בארץ.

*****

"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום" (לב,מג)

בפיוט של זמירות שבת "דרור יקרא", נאמר: "אלוקים תן במדבר הר, הדס שיטה ברוש תדהר" ולכאורה צריך להבין, האם זה מה שמטריד אותנו כרגע, שבמדבר יהיה הר, או הדס, שיטה, ברוש ותדהר?!

ונראה לבאר ע"פ הגמרא במסכת ראש השנה (דף כ"ג ע"א), אמר רבי יוחנן כל שיטה ושיטה (שם של עץ) שנטלו נוכרים מירושלים, עתיד הקב"ה להחזירן לה, שנאמר "אתן במדבר ארז שיטה", ואין מדבר אלא ירושלים, שנאמר "ציון מדבר היתה". א"כ, המשורר מבקש: אלוקים, תחזיר לירושלים שהיא המדבר, ולהר הבית את ההדס, שיטה, ברוש ותדהר.

וממשיכה הגמרא שם: ואמר רבי יוחנן אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה שנאמר, "תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל. תחת רבי עקיבא וחבריו (10 הרוגי מלכות) מה מביאים? ועליהם הוא אומר "ונקיתי דמם לא נקיתי".

וביאור הפסוק "ונקיתי דמם לא נקיתי" (שהרי משמע נקיתי, ומשמע לא נקיתי), הוא: שהקב"ה אומר, אני מוכן לנקות לגויים על שאר הדברים שלקחו והרסו, על רכבות מלאות זהב ששדדו הנאצים והרומאים והבבלים מהיהודים וכו' וכו'. אבל דמם לא נקיתי. את דמם של ישראל, זה לא אנקה להם, לגויים. ואנו מחכים לראות שהקב"ה ינקום לעיננו נקמת דם עבדיו השפוך.

כידוע, אחת מהסיבות שמצאו הגויים להרוג בנו, היתה "עלילות הדם", שכביכול אנו משתמשים בדמם לאפית המצות. בדרך כלל היה "נעלם" איזה ילד גוי, ו"מצאו" אותו אצל אחד היהודים, וזו הייתה ה"הוכחה" שאנו רוצחים ע"מ להשתמש בדם.

בספר "עולמו של אבא", מספר שעד כדי כך הגיעו הדברים, שבקהילה אחת בהונגריה קרה, ששבוע לפני חג הפסח נמצא ילד הרוג בקרבת בית הכנסת ואימה ופחד נפלה על כל בני הקהילה, שוב יאמרו הגויים שהיהודים הרגו את הילד, כי הם זקוקים לדמו למצות, והערלים ינקמו את נקמת דמו. התאספו ראשי הקהילה ודנו כיצד לקדם את פני הרעה. לפתע נפתחה הדלת ושמש הקהילה פרץ לתוך החדר ואמר בשמחה: מזל טוב, ברוך ה' התברר שההרוג הוא ילד יהודי… ה' ירחם!