בבוקר הוא הוריד את הקטן להסעה, הצצתי מחרכי התריס לראות את אחוות האחים עת שישבו ופטפטו בתחנה. הפרש של 9 שנים ביניהם אך זה לא הפריע להם לנהל שיחה ערה זורמת וכיפית, כשהקטן נסע הוא המשיך בדרכו שקית האוכל מתנדנדת בצידי הגוף, הילוכו כבד במעט, משהו צבט לי את הלב, טיפס במעלה הגרון הרטיב את העין, דמעה אולי?
הוא שמן, הרבה ממעל הממוצע לבני גילו, כל סגנונו, התנהלותו, חינניותו אומרת עודף משקל. הילדים בבית הספר כבר התרגלו למצב, למדו לצחוק איתו על השומן בקול, לבם הקטן אף פעם לא יידע לזהות את ההבדל בין ציניות מרושעת ללגלוג סמוי. לשתף אותו במשחקים? למה? הוא תמיד יהיה שייך לצד המפסידן, איך למען ה' עם עודפי משקל מיותרים ניתן לכדרר או לקלוע לסל?
במסיבות הוא הופך עלייה לרגל, כל השאריות שהחברים לא אוהבים הם מרכזים ומניחים לו על השולחן, טבעי להם שהוא יחסל את כל מה שהם נגסו, כלי הקיבולת שלו שונה לחלוטין הוא מסוגל לטחון כל מה שהם לא.
עוד באתר:
בצהריים עת הוא שב הוא חש מוגן בין קירות הבית, בבית אף אחד לא צוחק או שם על השולחן את נושא המשקל, בבית כולם מקבלים אותו שווה בין שווים, צורתו הגאומטרית לא רלוונטית לאיש.
הוא מוכשר ברמות גבוהות. אינלקטואל מחונן, אך חרף כשרונו הוא מלא בדימוי עצמי נמוך, יש לו מזה בשפע, שיחות מוטיבציה, חיזוק הבטחון העצמי, הכרה בכשרונות ותיזכורם לא מספקים אותו, דימוי הגוף הנמוך שהופך לאישיו כל אימת שהוא נפגש עם חבר'ה מבחוץ יכול להרוס הכל.
הסיוט הגדול זה השופינג. קחו בנים באופן כללי שונאי קניות מושבעים, תוסיפו לזה ילד שמן, מלא, עגלגל מחק את המיותר וזה הופך לסיטואציה כואבת, המוכרים לא תמיד טורחים לנצור את פיהם ולשונם ולהוכיח כי מוטב לא לפרוס לעין כל את מנת המשכל שלהם, ואז הילד חשוף לחבטות נפשיות שמותירות צלקות פעם אחרי פעם.
המכנסיים שהוא מודד יהיו תמיד בסכנה קיומית, והחולצות סובלות מעודף חיוכים, מידת מבוגר ענקית בכתפיים וכך הוא נראה כליצן מקומי או הומלס נודד משדרות רוטשילד , מושא נוסף לצחוק מהסובבים.
שמעתם פעם את המושג ליצן עצוב? לאנשים יש נטייה לפרש את טוב הלב השופע והאושר האינסופי תרתי משמע לאושר אמיתי אך הוא מחפה על כל מה שהסביבה באומנות רבה אוהבת להעניק, הערות, פגיעות, צחוק על חשבון השני, ואפס הבנה בהתמודדות עם חריגים.
יהיו את אלה שתמיד יאהבו לשלוף את "זהירות מטען חריג" או "מסכן, לא אכפת להורים שלו ונותנים לו ככה להשמין" ולא עושים מזה סיפור גדול.
לסיכום, כאמא שחווה על בשרי את הצחוקים של האחרים, את הקושי שבגידול ועידוד הילד הזה אני מבקשת בקשה אחת קטנה, אף פעם על תסתכל בקנקן (במקרה הזה קנקן לא קטן) אלא מה שיש בו, רגע לפני שהיד לוחצת על ההדק, הלשון משתחררת לעוד הערה פוגענית אל תשכחו שיש נשמה גדולה מאחורי זה, נשמה שסופגת אינסוף עד שיום אחד יכולה להתפוצץ מהמעמסה עד שלא תהיה דרך חזרה.
