טרפו את הקלפים • כן אני מודה: הצבעתי לקלינטון

המכתב שהגיע מארה"ב לפולין של הימים שבין שני מלחמות העולם – נשא רק שורה אחת. תמוהה. מוזרה. "עלי ועל נכדי הנני בוודאי, על בני הנני מסופק". האדמו"ר שקיבל את המכתב מחסידו שנסע לעשות כסף ולפתוח חיים חדשים בגולת אמריקה, הסביר לחסידים: הוא בוודאי יהודי, נכדו בוודאי גוי, על בנו הוא בספק…

נזכרתי בסיפור המשעשע הזה בדילמה שנקרתה לפני כל אזרח ארה"ב בימים האחרונים בדבר ההצבעה לדמוקרטים או לרפובליקנים, לקלינטון או לטראמפ. לגבי הקלינטונים אנחנו יודעים בוודאות את מדיניותם ומדיניות ארה"ב כלפי היהודים וכלפי ישראל. טראמפ לעומתם, היה בעיני רבים, כווי – ספק חיה וספק בהמה. אחד שלא ניתן לעמוד על טיבו ולדעת את כוונותיו מלבד ההבטחות שפיזר, כשאר המתמודדים בעבר.

יום שנכפל בו כי טוב • נשות מרץ היקרות, שימו לב: זמנכן תם – יצחק פינדרוס

למען האמת והדיוק: יש היסטוריה חיובית בת שבעה עשורים בין ישראל לארה"ב. תמיד היינו המדינה ה-51 של ארצות הברית. בת ברית אמת. כך הרגשנו וכך הייתה התחושה שהם שידרו.

גם בשמונה השנים האחרונות, כשפרזידנט ברק אובמה ישב בבית הלבן – ידענו כי יש לנו דודים ביונייטד סטייט. ועל אפו וחמתו של הנשיא הועברו בקונגרס כספי סיוע לישראל.

ואז הגיע דונלד טראמפ. איש כתום, חמום מוח, יהיר ועשיר. וביקש להגיע לבית הלבן. הכול בחיים כבר עשה, נגמרו לו הריגושים. עכשיו הוא צריך לשבת מול מלכים ורוזנים. הוא איש גס, מעצבן, נכלולי, ובעיקר אזרח פשוט, שמעולם לא התנסה בעשייה ציבורית. מעולם לא עשה משהו עבור הזולת, עבור ביטחון העם, עבור יושבי תבל.

כנגדו, עמדה מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, עם רקורד עשיר של כמה עשורים בעשייה למען הלאום, העם והמולדת. נכון, היא אולי מושחתת, שברירית, ושייכת לממסד. נורא. איום. אבל, הלו, היא בנתה, קוממה ושימרה את היחסים בין ארה"ב לשכנותיה, ובדגש על מזרח תיכון שברירי. אי אפשר לזלזל בזה.

כאשר המעטפה הכפולה האמריקאית נחה בתיבת הדואר שלי, ידעתי אל נכון, כי לא אתן יד למטורף להוביל את אמריקה לאן שהוא רוצה ולכיוון שלא ברור לאיש, כולל לו עצמו. אני מעדיף קצת שחיתות, מעט ממסדיות ואפילו אביסל'ה נפוטיזם. אבל שפיות.

הצבעתי להילארי קלינטון.

כן, ראיתי את 'טראמפלנד' של העיתונאי נדב איל שהסתובב באמריקה הלטינית, שמע את ההיספניים, את קשיי היום ואת ה'עמך' והרגשתי שיש אווירה חדשה בארה"ב, אבל נטיתי עדיין לקוות כי האזרח האמריקאי, שיש לו – בניגוד לישראלי – אחריות לאומית לארצו לא ייתן למשחית לחבל.

התבדיתי. מה שלא ידעתי, לא חלמתי ולא רציתי להאמין שהתכונה והאופי האמריקאי הם אלו שיכריעו אותה וימכרו את ענקית התבל לידיים של מטורף הזוי. ה-cool האמריקאי הידוע – ובעברית: גנוב, מגניב – זה מה שטרף את הקלפים ביום הבוחר. תהיה קוּל. זה מה שמלמדים באמריקה. האזרחים לקחו את זה צעד אחד קדימה. אולי יותר מדיי.

ההיספנים מילא, מותר להם למחות. לא שהם יודעים מי הבא בתור ומה טראמפ יעשה עבורם. את קלינטון הם מזהים כמי שהיא חלק מהממסד. אבל האזרח הקטן? הוויריג'יני? הוויסקונסיני? במי אתה נוקם אם לא בעצמך? למי בדיוק אתה נותן לנהל את המדינה שלך ולייצג אותך בעולם?

אבל עזוב אותך, תהיה קוּל. אנחנו גאווה לאומית, עושים מה שבא לנו. זה מגניב, לא?

ומתחת לראדר הגיח מי שכבר עקץ את לשכות המיסים הגדולות של ארה"ב, ובכך עשק את הקופה הציבורית והונה מיליוני אזרחים, והגניב בשקט את הבחירות. עכשיו הוא עושה את דרכו אל הבית שהיה פעם לבן ונקי.

תישארו coooooool.

הכותב שימש עד לאחרונה כעורך השבועון 'בקהילה' והשבוע מונה לרב הקמפוס החרדי בגן יבנה.

הטור פורסם ב'מרכז העניינים'.