את אדון שלמה לוי ז"ל הכרתי עוד כשהייתי ילד, הוא היה קונה לחם למשפחה הגדולה שלו במאפייה של אבא שלי בנחלת שבעה ותמיד כשהיה רואה אותי היה מוציא סוכריית במבליק ומכבד אותי.
אדון לוי, יצרן קלסרים משרדיים, עבד לפרנסתו מבוקר ועד ערב, כולם התפעלו מחריצותו ועוד יותר ממסירותו הבלתי נלאית לשבעת צאצאיו, כולם בנים. בשבתות ראינו אותו פוסע לבית הכנסת כשהוא מוקף בילדיו וחיוך של קורת רוח על פניו.
בחלוף השנים, בן הזקונים שלו התגייס ביחד איתי לצבא, ואדון לוי שהתאלמן בינתיים, ליווה אותו ללשכת הגיוס, גם שם קיבלתי ממנו סוכריית במבליק.
עוד באתר:
עם הזמן הוא התפוגג מזכרוני.
לפני כמה שנים הבחנתי בו מתנהל לאיטו עם מקל ליד בית הכנסת ישורון. אדון לוי לא זיהה אותי, אך כשהזכרתי לו מי אני, אורו עיניו. "אבא שלך היה איש יקר" העיר. כששאלתי על שבעת ילדיו נפלו פניו. במרירות של אדם שאיבד את כל עולמו הוא תיאר איך עבר מנחלת שבעה לשכונת בית וגן, איך סייע לבניו בלימודיהם באוניברסיטה ואיך הוציא את כל כספו על הדירות שקנו בעת שהתחתנו.
"אז יש לך הרבה נחת", קטעתי אותו.
"איזה נחת", הוא המשיך, "היום הילדים שלי מהנדסים, רואי חשבון ודוקטורים, אבל מי רואה אותם?, אני יושב לי בבית כמו כלב, ואני כ"כ אוהב אנשים, פעם הייתי מתקשר אליהם לפני כניסת השבת ואחד היה אומר שהוא בצפון, השני בדרום, השלישי אשתו חולה והרביעי צועק לי שאני נשמע מקוטע וטורק לי. ככה גם כל השאר".
הסיפור שלו נגע לליבי, "בוא איתי ותראה איך שהכל מסתדר, אמרתי לו ולקחתי אותו לחנות העתיקות של אברהם מדיסקר ברחוב דורות ראשונים, שמוכר פלקטים ישנים, גלויות היסטוריות כתבי יד וגם קושאנים טורקיים ומנדטוריים. קניתי לו שבעה קושאנים שעבר זמנם והסברתי: "תן לבנים שלך להבין שיש לך בעלות על אדמות ששוות הרבה כסף, אתה אדם פיקח, תדע כבר איך לקדם את זה.
אדון לוי קלט אותי מיד וחייך. כשנפרדנו הוא הושיט לי סוכריית במבליק. כשחזר לביתו, הניח את הקושאנים על השולחן במטבח.
כעבור שבועיים, בן הזקונים הגיע לכמה דקות כדי לבדוק אם הוא עוד חי, והבחין במסמכים. כששאל את אביו מה זה, אדון לוי הניח מיד את ידו על הקושאנים, הטמין אותם בכיס הז'קט ואמר ביובש: "אלה קושאנים של אדמות".
הבן ניסה ללחוץ על אביו שיסביר את עצמו ואדון לוי אמר שהוא ממהר לכספת שלו בבנק. באופן מפתיע, הבן התנדב להסיע אותו. הוא ירד עם אביו לחדר הכספות וראה אותו מטמין שם את הקושאנים, אחר כך, החזיר אותו במכונית הביתה.
מאז אותו היום החיים של אדון לוי השתנו. פתאום כל הבנים מבקרים אותו עם הכלות והנכדים, לוקחים אותו למסעדות ורבים על הזכות לארח אותו בליל הסדר. מידי פעם הם מתעניינים איפה נמצאות הקרקעות שבבעלותו, אבל הוא תמיד עונה: "כשלא אהיה, כל אחד יקבל את המגיע לו".
כשאדון לוי נפטר, והבנים קמו מהשבעה, הם פתחו את הכספת ומצאו בה שבעה קושאנים שלכל אחד מהם מצמדת סוכריית במבליק, ומכתב: "מאד שימחתם את ליבי באחרית ימי, לכו עם הניירות לחנו של אברהם מדיסקר ברחוב דורות ראשונים ותקבלו את המגיע לכם".
