כוס תיי-מיט-מילעך עם שוקולד, של שבת בבוקר.
געגועים.
בשבת שעברה, היה קר וחורפי.
קמתי משנת היופי הארוכה והכייפית של ליל שבת והלכתי למטבח להתארגן על קפה.
עוד באתר:
הְֶרְגֵלים.
איכשהו, כשהגעתי לשיש, קפץ עלי רוגזו של החורף, והיד נשלחה אוטומטית לתה,ופתאום, בבת אחת, עפתי אחורה ארבעים שנה,לחליסה.
היה לי סבא, ע"ה, 'זיידי ביגדו' (זיידי באידיש זה סבא, ביגדו היה שמו, אביגדור),זיידי ביגדו היה איש של אהבה. פשוט ככה. כל כולו מלא בסבלנות, ברוחב לב, בנתינה, ובאכפתיות.
לנו, הנכדים, הוא וסבתא שלי ע"ה 'באבי לייצ'ו', הקדישו את עצמם לגמרי.
היינו מתארחים אצלם המון, ביתם היה בית שני לנו, והם היו מפנקים מאד. ממש כמו שסבא וסבתא צריכים להיות, וזיידי שלנו המתוק, היה מלך הסיפורים והאגדות. זה הלך ככה :"זיידי, אתה מוכן לספר לנו על חוצלארץ?" וזיידי היה מלך המספרים,בצורה מרתקת ומעניינת הכניס אותנו, הקטנטנים לחיי העיירה שלפני השואה, ולסיפורי העליה שלהם, ותמיד בנימה מצחיקה וחמודה.
וכשהתארחנו אצלם בשבתות , בשעות הבוקר המאד מוקדמות, הנושקות ללילה, כשהשמש בקושי עלתה, ואור של טרום התחלה נכנס מהוילון בסלון, הייתי מתעוררת לקול הלימוד המתוק שלו,הוא היה יושב במטבח ובקול מתנגן לומד. הייתי באה עם הפיג'מה, ומתיישבת על הברכיים שלו והוא היה ממשיך ללמוד, ומחבק ועוטף באהבה.
ואז אחרי כמה דקות הוא היה קם ומושיב אותי על הכסא, ומכין לי כוס תה,תה עם חלב.
באידיש קראו לזה "תה מיט מילעך" וכמו סבא מפנק,הוא היה ניגש לארון מוציא שתי קוביות שוקולד, וזורק לי לתוך התה,הוא היה מתיישב להמשיך ללמוד, ואני הייתי ממשיכה לשבת לידו על הכסא במטבח הקטן והאפלולי, ומקשיבה. שותה את התה החם לאט לאט עד תומו, ובתחתית, חיכו לי קוביות השוקולד רכות נמסות ומתוקות שאכלתי בכפית, או עם האצבע.
בשבת האחרונה, עפתי לשם.
אולי בגלל האור של החורף,אולי בגלל הקור והרצון להתעטף,ואולי סתם כי התגעגעתי נורא.
וזרקתי לתה עם חלב שלי
שוקולד.
ושתיתי לאט עד הסוף
והכנסתי את האצבע,
וניגבתי את השוקולד מתחתית הכוס
ולרגע אחד הייתי שוב דסי הקטנה במטבח בחליסה,
והיה לי טעם של פעם.
בלב.
מאז שתיתי כבר כמה תה עם חלב כאלה השבוע. במהלך השבוע וויתרתי על השוקולד מטעמי בריאות ודיאטה, אבל בשבת, שוב, ארשה לעצמי להתגעגע בקול, ולהיזכר מאד, בשעות המיוחדות ההן, מה שמשאיר את זיידי שלי, חי לנצח בתוכי.
והיום ממרומי גילי אני מבינה פתאום, הו כמה שאני מבינה שהחיים שלנו מושפעים מהילדות , והמעשים שלנו כהורים משפיעים על עיצוב הילדים שלנו, והמשקל שאנחנו צריכים לתת למעשים שלנו חשוב כל כך. כי כשהילדים שלנו יגדלו הם יזכרו והם יושפעו ממה שהעברנו להם, מהאהבה שהשפענו, מהדברים שאליהם התייחסנו, ולכן שווה פעם אחת ביום לפחות לחשוב על זה ולעשות עוד מעשה טוב אפילו קטנטן שנדע שיש לו השפעה ארוכת טווח,לעתיד.
מתגעגעת.
,
