חנוכיית הכותל המערבי (צילום: ויקיפדיה)
עוד באותו יום ראשון שלאחר הסוכות , כבר הייתה העיר העתיקה של ירושלים נצורה . מחסום הפריד בין העיר העתיקה לשוק הערבי הסמוך , שבימים כתיקונם מלא בקונים יהודים . ולא רק יהודים לא נראו שם, אלא גם שוטרים בריטיים. מלבד משוריין אחד שאחת לפרק זמן סיפק תרופות ומצרכי מזון מהעיר החדשה, העדיפו גם השוטרים הבריטיים לא להיראות באזור. פחדו לנפשם. והרעבון מעיק. יהודים נועזים פרצו לחנויות הערביות שעוד נותרו ברובע היהודי, ובלסו מכל טוב שהיה שם. אולם, טבעו של הרעב, כי אינו יודע שובע, ותמיד כמה לעוד , ולכן המזון הזה אף הוא אזל לאחר מספר ימים.
הימים, ימי חנוכה, ואין איש שם על לב. הרעב אופף כל פינה, והחג הקרב נשכח מלב היהודים. איש חסיד היה, חסיד ברסלב, רבי יונה לבל שמו, שהיה משומרי נר התמיד שבבית הכנסת ברסלב שבעיר העתיקה . גם כאשר אזל השמן מן הנרות, סיפק הוא שמן מביתו שלו, אף שהיה מלא בילדים רכים שהשמן היה מצרך חשוב לאין -ערוך בעבורם. כך התמיד דבר יום ביומו. כשקרבו ימי החנוכה, החל לחסוך רבי יונה טיפות שמן משל ביתו, כדי לזכות ולקיים מצוות פרסום הנס אשר עשה ה‘ לאבותינו. יום בו גבר אויב היו הימים. העיר נכבשה, ובתים רבים פוצצו ונותצו בידי האויב. בית הכנסת ברסלב שעמד עד לאחרונה
עוד באתר:
ברחוב ניסן בק שעל יד המקווה , אף הוא פוצץ , והעביר משכנו לשכונת בתי -מחסה , שכן הפכה הראשונה לתל -חרבות ומרכז קרב. כך היווה המקום מרכז רוחני וקרן-אור גם לשאר תושבי האזור שהתחממו לאורו של הנר התמיד המהבהב ולאור הביטחון הגדול שליווה את אותם חסידי ברסלב גם בשעות הקשות.
חג החנוכה הגיע . נשים צדקניות מירקו את החנוכייה , ניסו למצוא טיפת שמן קלה כדי ללחלח את המנורה בהם. הן מילאו את החנוכייה בדמעות. כי אם אין שמן כדי לזכור את הנס, יש דמעות כדי לזכור הצרות והתלאות שעבר עם ישראל באותם ימים.
רבי יונה לא הסתפק בנר חנוכה של דמעות . אט -אט אסף טיפה לטיפה לתוך פחיות השמן , אותם הצניע מאחורי ארון
הקודש של בית הכנסת של חסידי ברסלב. לבטים רבים התלבט רבי יונה בעצמו מכל טיפה שחסך , משום שבכך הוא
מחסר גם את מנת השמן של בני הבית . נזכר הוא באותם ימים יפים בהם שימש כאן את אותם עובדי השם, לילות כימים, ששימש צרכם ועמד להם בכל אשר יידרש, כדי שיוכלו לעסוק בתורה מתוך הרחבת הדעת.
נועץ רבי יונה עיניו הבוערות -יוקדות, ומתמלא עצב : עליך הכתוב קורא ”גזלן” את מזונך שלך תוכל ליטול ותהיה ”חסיד“ , אך איך לא תחוס על ילדיך הקטים , העטופים ברעב ואין בידך להושיע … “ . עצר מחשבתו ותינה צערו בפני ריבונו של-עולם: ”ריבונו של-עולם תושיע“. שכן, למודים הם חסידי ברסלב לשפוך שיחם לפני יוצרם ולא לפטפט כנגד היצר. וכמו שמשיח ליבו בפני המקום, כך מהרהר ומתחזק בעצמו : מהו חלב ודם של ילוד -אשה, למול האור הנצחי של המצווה?!.
בערב חנוכה, מקדים הוא רבי יונה ויורד לבית הטבילה. טבל במקווה במים הצוננים. מירק לבית הכנסת , דחסידי ברסלב, כדי להכין החנוכייה לערב. מירק החנוכייה, שפך לתוך פחיה מעט השמן שנותר, והעמידה על פתח בית הכנסת הפונה לשכונת בתי -מחסה, אז מרכז החיים היהודיים . נוטים צללי ערב, ומתפללים נקבצים לבית הכנסת . אנחות של צער ויגון נפלטו מפיהם, ולא עוד אלא שדאבה נפשם : לא די שחיים הם בצר ובמצוק, אלא גם לא זוכים לקיים המצווה החשובה של הדלקת נר החנוכה.
רק פניו של רבי יונה זרחו באור המופלא. ומה לו לרבי יונה המתפלל תמיד בשברון-לב, מצטער בצערתן של הציבור וחש לסבלם, שכעת מעלים הוא עין מהם? שמא ואולי נטרפה עליו דעתו? אך רבי יונה לא חש לזאת כלל. כל כולו שקוע במצווה אותה זוכה הוא לקיים – להאיר נר החנוכה בנפשות העלובות. התפילה הסתיימה לה. המתפללים מחלים להסתלק מן המקום לבתיהם האפלים. ”עימדו“, צעק רבי יונה לבל לעברם. ”הבה ונקיים מצוות הדלקת נר חנוכה!“ .
”מנין?“, תמהו כמוכי -הלם, הלא זה שבועות מספר שאין טיפת שמן מצויה בבתים. הכזה הוא רבי יונה ? שפשפו עיניים בתימהון. עוד הם עומדים, סר רבי יונה לארון הקודש ומוציא מאחוריו צלוחית של שמן, אותה הוא יוצק בתוך פחיות החנוכייה המוצבת בפתח בית הכנסת. והוא מחל מתפלל: ”גלוי וידוע לפניך, רבונו של עולם , שלא לכבודי עשיתי זאת, אלא לכבודך, ולהצית מעט אורה בנפשות החשוכות של העיר הנצורה“. נטל רבי אברהם הזקן, רבי אברהם שטרנהלץ, זכר צדיק לברכה, את הנר להדלקה, והחל לברך ולהודות על הניסים שעשה השם לאבותינו.
השמועה כי נר החנוכה הודלק בעיר העתיקה פשטה חיש בכל פינות העיר, וכולם אצו לראות במחזה הבלתי-ייאמן. עמדו כולם מסביב ושירת הפיוט ”מעוז צור“ הפכה לשירה המונית, סוחפת ומרוממת.
כל שמונת ימי החנוכה דלקו נרותיו של רבי יונה בבית מדרשם של חסידי ברסלב . ומידי ערב התאספו רבים מבני הרובע , לחזות בהם , להודות ולהלל , וגם כדי שיפיחו בהם מעט חיות . יריות רבות פילחו את הרובע, אך בנרות לא הצליחו לפגוע. כל אזור בית הכנסת חף הוא מכדורי -מוות . המשיכו המה להאיר הם באורם הבהיר עד תום שמונת ימי החנוכה. אם תרצו, ”פרסומי ניסא“, נוסף היה כאן.
