תמיד, כששמו של הרב קלמן גולדשמידט עלה איכשהו – התרחבו שפתי השומעים בצורה בלתי רצונית, באוטומטיות מעודנת כזאת, וחיוך גדול חצה את פניהם. ככה היה הרב קלמן, מעלה בכל אדם את הניצוץ הצוהל, את אותו שביב שמחה המצוי אצל כל אחד, גם ברגעים הרעים. את הנקודה של התקווה שכמעט והיה נדמה שהיא איננה – וכל העולם הוא חור שחור אחד גדול, וזהו.
לפני שנתיים, כבר עמוק בתוך המחלה – ריפוי, נפתחה אצל רבי קלמן ישיבה בבקרים. הייתה זאת קבוצה של מוזיקאים שהצליחה לאחוז בקרני המזבח הזוהרות ולהתחמם לאורן. השיעור נחלק לארבעה חלקים: הראשון – גמרא, השני – הלכה, השלישי – חסידות, הרביעי – סיפורי רבי נחמן מברסלב. בין לבין החבר'ה היו תופסים, הוא בלולבו והוא באתרוגו, כל אחד על כלי נגינתו, ושירה אדירה בניצוחו של רבי קלמן הייתה בוקעת את כרום כדור הארץ. שירה פשוטה כזאת, חפה מכל לבוש יח"צני המלווה כל פרט בחיים של שנת 2018. שירה חפה ממחשבות, שירת יום השישי בין השמשות. פשוט שירה.
אז, כשהלבבות היו פתוחים לרווחה והעיניים נצצו בערגה, רבי קלמן היה פורט על הנשמה במפרט נעלם, מספר את סיפורו של רבי נחמן בצורה שרק הוא יכול היה לספר. הפרצופים שעשה יחד עם הקולות שיצאו מפיו – קולות של אחד שיודע מהו הקול הנכון לרגע זה, מתי צריך להגביה צליל ומתי היא עת של דמדומי קול, גרמו לאותה בת מלך לצוץ מתוך המילים משל אין זו אגדה, לצעוד ממקום למקום מלווה בגדוד מלאכי חבלה. החבר'ה הרגישו את כאבו העצום של אותו בחור אשר שב ונרדם בכל פעם שמגיע הרגע הגדול. חשו את הטרגיות שבפספוס, את חוסר האונים של אדם המבקש לעצמו דבר בכל ליבו, וברגע האמת – נודם, לא מצליח לתפוס את המטרה.
עוד באתר:
כל קטע בסיפור עלה בלהבות השמימה, יוצר תובנות חדשות, מפיח באנשים תחושות שמעולם לא חשו, עוצמה שמעולם לא חוו, רצון עז לטעת כל עץ אומלל, נטול אדמה ושמים.
דבר אחד נחרט אצלי מכל הדברים כולם. יום אחד אחרי הניגונים והשירה, לבשו לפתע את פניו של רבי קלמן קווים של רצינות עזה וכך אמר: "חבר'ה, אתם זמרים ונגנים, אתם הרי הולכים לשמח את האנשים, אתם רוצים לגעת אי שם בתוך תוכם של האנשים, הדרך הנכונה לעשות כזה דבר, להגיע לעומק העומקים של כל אחד, היא – להרהר תשובה לפני האירוע, לשבת לרגע, לחשוב ולשוב. אחר כך תעלו על הבמה ותרימו אותם". זהו אחד מקמעות המזל הסודיות שלי, ומאז ועד היום אני משתדל לעשות כך לפני שאני עולה לשיר, ובלי שום ספק, במקומות שזכרתי את הדבר והכנתי את רוחי – גם שאר האנשים התרוממו יותר, המוזיקה הייתה גבוהה יותר, והאנרגיות נשגבות.
רבי קלמן היה אדם שבמפגש שלך איתו – הרגשת כאילו נקרעות מעליך המסכות, כאילו והוא מצליח לראות אל תוך עמקי נשמתך. וזה הרגיש טוב. הוא הסתכל וצחק, הסתכל וצחק, ובכל צחוק נפלו פיסות חומה נוספות, מפזרות עוד קצת מרסיסי עצמיותך. וזה הרגיש טוב. זה הרגיש כאילו ענן הברית ירד עליך ואתה מתנבא. כאילו לרגע הכל ממש טוב, כאילו לא יכול להיות יותר טוב מזה בכל העולם כולו.
כשדיברתי עם רבי קלמן חוויתי תחושה של דיבור, שונה לחלוטין מכל מה שחוויתי כשדיברתי עם אנשים אחרים – הוא היה שם בשיחה, בתוך השיחה, מעליה, ומתחתיה. הוא הרגיש את השיחה והרגיש אותי. לאחר שיחה רגילה אתה ממשיך הלאה בחיים ודי שוכח, אצל רבי קלמן היה משהו שנשאר איתך, היו אלו התחושות של השיחה – מעבר לטוב ולרוע של המילים, מעבר לכל מה שאפשר להוציא מהפה.
—————–
יש אנשים המצליחים לייצר אור בכל מקום שהם נמצאים בו, אך יש אנשים שהם עצמם – כל כולם – אור אחד ענק. ובכן, רבי קלמן היה שמש אנושית.
