מצמרר: סיפור נס הצלת חייו של ארי פולד הי"ד במלחמת 'לבנון השנייה'

בכל ערב שבת, כאשר ארי פולד ניגש אל הוויטרינה שבביתו כדי להוציא מתוכה את הפמוטות, הוא מעיף מבט בגוש פלדה, בקוטר שבעה סנטימטרים, המונח שם, ומודה על הנס.

זה קרה לפני כתשע שנים, בקיץ תשס"ו. אלה היו ימי מלחמת לבנון השנייה. צו שמונה שקיבל זמן קצר אחרי פרוץ המערכה לא הפתיע אותו. היה ברור לו כי כאיש מילואים ביחידה קרבית ייקרא גם הוא למלחמה הקשה בלבנון.

המשימה שהוטלה עליו ועל חבריו היא לצאת למסע רגלי של שלושים וחמישה קילומטרים אל תוך לבנון. כל הדרך ריחפה עליהם סכנת ההיתקלות במחבלים, ששרצו בכל פינה.

עוד באתר:

צפו בתיעוד

נתניהו לזיני: "כל אחד רוצה אותך לידו בקרב"

שלמה ריזל

שוד נועז

צפו: כך ברחו הגנבים עם השלל מהמוזיאון המפורסם

שמעון כץ

המגישים זועמים

אטימות ורשעות: "ככה מתנהג צבא שצריך עוד חיילים?"

נתי שולמן

צפו כעת

הרב המחיש: "כך מרגישה אשתך כשאינך מתייחס"

הרה"ג מרדכי מלכא

החיילים עשו לעצמם מנהג, ובכל יום היו מתכנסים וקוראים בדבקות מצמררת את נוסח הווידוי. לא היה צורך בנימוקים. רבים מהחיילים לא ניהלו אורח חיים דתי, אך כעת התעוררה בהם הנשמה היהודית והם הצטרפו לתפילה.

בשעת לילה מאוחרת הושלמה הצעידה. הפלוגה התמקמה בשטח, כאשר במזרח החלו לנצנץ קרני שמש ראשונות. ארי וחיילים דתיים נוספים מיהרו לפתוח את תרמיליהם ולהניח תפילין. הם עשו זאת בחופזה, מתפללים במהירות תפילה קצרה, דרוכים וזהירים.

להפתעתו של ארי, גם לוחמים שאינם שומרי מצוות ביקשו להניח תפילין. אחד מהם נקשר כל-כך לתפילין, עד שפעם אחת, כשיצאו לפעילות מבצעית כלשהי, התברר כי שכח את התפילין בבסיס. האיש לא הניח למפקדיו, עד שסבו על עקבותיהם וחזרו לבסיס כדי להביא את התפילין. "בלעדיהן אינני יכול להילחם", הסביר.

כעת נעו החיילים בדממה, קשובים לכל רחש. הם ידעו כי האוייב מחפש אותם, ונזהרו בתנועתם לבל ייחשפו. במהרה התקבל דיווח על קבוצת מחבלים הנמצאת בקרבת מקום. על הכוח הוטל לפגוע בה, והאנשים החלו לנוע בטור, ובראשו המפקד.

לפתע נשמע קול נפץ. המפקד נפגע מירי והתמוטט. שלושה חיילים שהיו עמו מיהרו לעברו, ואז נורו לעברם טילים. גם הם נפגעו. סגנו של המפקד, שתפס את הפיקוד, הורה לארי ולחבריו, שהיו הבאים בתור, לצאת ולגרור החוצה את הנפגעים. החשש מפני חטיפה היה גדול.

ארי וחבריו לא חשבו פעמיים. הם זינקו אל תוך התופת. מכל עבר נשמעו פיצוצים. שריקות הכדורים חלפו ליד אוזניו ממש. הסכנה הייתה מוחשית מתמיד. אלא שמוחו היה מרוכז בדבר אחר: להביא את הפצועים למחסה.

הפגזים הומטרו עליהם ללא הרף. ארי וחבריו חשו כברווזים במטווח. אולם ראו זה פלא: דווקא המתחם שאליו היו צריכים להגיע כדי לחלץ את חבריהם – לא נפגע. הם נעו בזהירות אך בנחישות, צעד אחר צעד, ולפתע החריש את אוזניהם פיצוץ עז: שלושה פגזים נפלו בדיוק במקום שבו היו כמה רגעים קודם לכן.

ההפגזה לא פסקה לרגע. ארי וחבריו נסוגו לאחור. לחרדתו הבחין באחד מחבריו, ששבוע קודם לכן חגג ברית מילה לבנו הבכור, שאפוד המגן שלו משוסע מפגיעת רסיס. ארי מיהר אליו, וגילה לשמחתו שבנס לא ספג פגיעה.

החיילים חתרו אל היעד, חברו אל הפצועים, והצליחו למשוך אותם מזירת הדמים.

כשהושלמה הנסיגה, מיהרו הרופאים לטפל בפצועים. חובש זינק לעבר ארי. "שכב על הרצפה", הורה לו. ארי סירב. "לא נפגעתי", אמר, ליבו עדיין הולם. החובש הביט בו בעיניים משתאות. "התרמיל שעל גבך מחורר לגמרי!", אמר לו.

באותו רגע עלתה בדעתו המחשבה שמא נפגע, אך לקה בתסמונת נפוצה של אי-תחושת כאב בדקות הראשונות לפציעה. ואכן, החובש הסיר את התרמיל מגבו של ארי והבחין בקילוח דם מגבו. ארי נחרד מהמחשבה על פגיעה בעורק מרכזי. החובש חתר למוקד הפגיעה, ואז נפערו עיניו בתדהמה.

"לא ראיתי דבר כזה!", לחש. הוא קירב לעיניו של ארי רסיס פלדה בגודל שבעה סנטימטרים, ואמר: "הרסיס הזה שרט לך את הגב, ונעצר. היה לך נס גדול!". התברר שהרסיס חדר את האפוד, אך לא חדר לעומק גופו.

הימים חלפו. על ארי עברו שבועיים קשים של לחימה, שבמהלכם איבד חבר לגדוד. למרבה הנס, דווקא במתקפה הקשה שחווה לא היו חללים.

רק אחרי המלחמה התיר לעצמו לעכל את החוויה המסעירה ואת הנס הגדול שאירע לו. ארי הרהר במשמעות הצלתו, וביד ה' שהותירה אותו בחיים. הוא החליט לעזוב את עבודתו המצליחה, לשוב לישיבת 'נתיב אריה' שבה למד, ולהקדיש את השנים הקרובות ללימוד התורה.

הוא עבד בעמותת 'עומדים ביחד', שמסייעת ללוחמי צה"ל, וזאת בעקבות הסיוע שקיבלו מהם הוא וחבריו באותה מערכה קשה. "יש לנו בבית הרבה כלי כסף שאני יכול לוותר עליהם", הוא אומר, "אבל לא על הרסיס הזה, שהוא עדות לנס הגדול שקרה לי, עדות ללידתי מחדש".

יהיה זכרו ברוך!

הסיפור פורסם בעלון "שיחת השבוע" במדור "חיים יהודיים"