פנסטיל של שבאבניקים \ משה מנס

פעמיים התעוררתי בגלל הצעקות והצחוקים שלהם. גם את הילדים שלי הם העירו שוב ושוב ושוב.

השבת התארחנו אצל גיסי בביתר. הוא השיג לנו דירה ברחוב שלו, דירה בקומת הקרקע.

מתברר שיש כאלה שבליל שבת לא הולכים לישון ואף מקפידים על כך שכל עוד והם ערים – כל השכונה לא תוכל להירדם.

קבוצת נערים לא הפסיקה להרעיש, שמעתי כאלה שעשו להם ששששש מהחלון – להם זה לא הזיז. מי יגיד להם מה לעשות, מייייי?!?!

השעה שתיים וחצי בלילה, איתן שוב מתעורר, עוד פעם בוכה. אני ניגש להרגיע אותו וקופא על מקומי. אני לא מזהה אותו, כל הפרצוף שלו מנופח ומעוות, הוא נראה כמו סיני שעבר תקרית לא נחמדה. כולו אדום ומנופח.

ככל הנראה הוא אכל משהוא או קיבל עקיצה שגרמה לו לתגובה אלרגית שניפחה לו את הפנים. מפחיד.

אני מניח שטיפות של התרופה פניסטיל יכולות לעזור לו, אבל מאיפה למען השם אני משיג עכשיו את הדבר הזה?!

מתלבש בזריזות יוצא אל הרחוב. קבוצת הנערים המרעישים עדיין שם. אני מתקרב אליהם. הם רואים אותי מגיע וכבר ממרחק אני רואה שהם דרוכים לקראתי, נראים כמאיימים. אחד מהם צועק לי "מה אתה רוצה" הם כנראה חושבים שאני בא להעיר להם.

אני מגיע אליהם ושואל אותם בעדינות "תגידו לי, אתם מכירים מוקד רפואי או רופא תורן באזור?"

הם מביטים עלי בפליאה.
"מה אתה רוצה?" שואלת שוב אותי אחת הבנות.
"אני צריך עזרה" אני עונה לה.
"הבן שלי קיבל עקיצה וכל הפרצוף שלו התנפח".

"תשמע אחי" – עונה אחד הנערים
"אתה צריך לשים לו עראק על הפרצוף, 2 דקות זה מסתדר לו".

"תגיד דוד, אתה דפוק בראש?" – מתערב חבר אחר "מה עראק עכשיו? זו תגובה אלרגית!"

הוא מספר שאמא שלו אחות והוא מבין קצת ברפואה "תשמע, אם זה מקרה חמור, אתה צריך זריקת אפיפן, אבל אם זה משהוא קטן, תשיג טיפות בשם פניסטיל ואולי גם אנטיביוטיקה".

"אבל אל תדאג" – הוא אומר לי, "יש לי שכן שהיה לו גמ"ח תרופות. כבר אין לו גמ"ח, אבל עדיין יש לו קצת תרופות. בוא איתי אני אראה לך איפה הוא גר".

לתדהמתי החבורה כולה מתגייסת, "בואו, בוא נעזור לו" וככה אני עם כל השאבניקים הולכים יחד כמה רחובות עד שמגיעים למשפחת 'פריי'.

מגיעים לבניין, הם עולים איתי לבית.כולם רוצים לראות האם למשפחת פריי יש את הפניסטיל.

"אם אין להם, אנחנו נשיג רכב וניקח אותך לטרם" אומר לי אחד הנערים.

אני דופק בעדינות על הדלת – אין מענה.
"איך ישמעו אותך ככה?" אומר הנער החסון שבחבורה. הוא ניגש ונותן לדלת כמה בעיטות שיכולות להעיר גם את מי שכבר מת.
‏
כמה דקות ונפתחת הדלת. האישה שפתחה באיטיות קצת חוששת ומופתעת מכל החבורה והרעש.

אני מתנצל על השעה, מתנצל על הדפיקות, מספר לה על הצורך ושואל האם יש לה פניסטיל. "כן יש לי, בשמחה" ממהרת לתת לי את הבקבוקון.

"כל הכבוד לך" אומר לה אחד הנערים, כנראה שכולם מרגישים צורך להודות לה, אז כל אחד בתורו מאחל "שבת שלום" "חג שמח" "תהיי בריאה" "שנה טובה ומתוקה" ו"בשמחות אצליכם".

אני הנערים והטיפות, רצים חזרה הביתה. הם באים איתי לראות שזה עובד ושהם לא נדרשים "להשיג לי רופא, רכב או "מה שצריך".

נותן לאיתן את הטיפות, עוברת רבע שעה ונראה לי שירדה קצת הנפיחות, לפחות לא החמיר.

אני יוצא אליהם מודה להם מכל הלב. הם ממש שמחים. "אנחנו נזוז מכאן, שלא יהיה לבן שלך רעש, אבל אם צריך משהוא רק תעדכן…"

נפרדים בחיבוק. רק לחשוב על זה שלפני כמה דקות הם רצו להרביץ לי בגלל המחשבה שאני בא להעיר להם על הרעש.

מדהים כמה הנערים הללו שבעינינו נראים לפעמים בעיתיים, באמת מלאי טוב.

ומדהימה התובנה שאנחנו צריכים לזכור: כולם אנשים טובים. כולם רוצים לעשות טוב ולעזור, רק שלפעמים צריך שמישהו ילטף במילה ויגיד: "אני צריך אותך", בשביל להאיר ולהוציא את הטוב.

שבוע טוב אנשים טובים!

"מי שהוא שם צריך אותכם ומי שהוא שם מחכה לשמוע שאתם צריכים אותו!"