בפרשת השבוע מתעוררת שאלה מעניינת: התורה פותחת בהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" זהו ניסיון קשה ביותר, אך עם זאת, בסוף ישנה הבטחה: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" הפשט הוא שתצא מארץ מולדתך ותקבל את ההבטחה שתפרה ותרבה ותגדל ותפרח. מדוע בחר הקב"ה לתת לאברהם אבינו דווקא הבטחה זו? אמנם הניסיון היה קשה עד למאוד, אבל למה הקב"ה לא נתן לו ברכה שמתייחסת דווקא לאותו זמן ולא אל העתיד הרחוק?
מבארת הגמ' (פסחים קיז:): "ואעשך לגוי גדול" זה שאומרים אלהי אברהם, 'ואברכך' זה שאומרים אלהי יצחק, 'ואגדלה שמך' זה שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולם, תלמוד לומר 'והיה ברכה'. בך חותמין ולא בהם.
הפשט הוא שה' מברך את אברהם בברכות על העתיד כי ידע שאברהם דואג על חינוך דור העתיד, בילדיך יהיה שמך וזה העתיד, הבנים! התולדות! הם אלה שימליצו וממליצים עליך טוב כל הימים…
עוד באתר:
יש פרוש נוסף, אך בסגנון אחר לגמרי מהפשט של הפסוק, ביאר בזה דבר נפלא סנגורן של ישראל הרב ר' לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א בספרו "קדושת לוי" בפרשת השבוע. והוא מביא עומק נוסף ותולה ביאור זה בשלושת המדות שמתנהג הקב"ה בכל העולמות, וזה לשונו: "כי הנה יש שלשה מדות אשר הבורא ברוך הוא מתנהג בהם בכל העולמות, והם מדת אהבה ומדת הגבורה ומדת התפארת. והנה כשהקב"ה מתנהג בברואיו במידת אהבה, אז כל העולמות הם מלאים כל טוב. וכשהבורא ברוך הוא מתנהג בברואיו במדת הגבורה, אז חס ושלום לפעמים הוא להיפך. וכשהבורא ברוך הוא מתנהג בברואיו במידת התפארת, אז גם כן הם מלאים כל טוב, כי באמת תכלית מדת התפארת הוא אהבה, כי מדת התפארת הוא מה שהבורא יתברך מתפאר עצמו כביכול בברואיו, על ידי זה יתעורר מדת אהבה להשפיע להם כל טוב.
והנה מדת הגבורה אף על פי שהוא נראה ההפך ממדת אהבה (כי לכאורה זה כעס ולא אהבה ישירה) כי חס ושלום לפעמים הוא (הקב"ה) עושה דין בעולם, אף על פי כן תכליתה היא אהבה, כמו שאמרו חברי איוב לאיוב 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד' (איוב ח,ז) כי עיקר מדת הגבורה לעשות לפעמים חס ושלום דין בעולם, כדי שאחר כך יושפע בכל טוב. וכמו שנחום איש גם זו אמר על כל מקרה אשר הקרה לו 'גם זו לטובה' (תענית כא.) אף על פי שהקרה לו איזה מקרה אשר בתחילה נראה לא טובה, אף על פי כן סופה היא טובה, ואשר בתחילה נראה לא טובה, אף על פי כן סופה היא טובה, ואשר בתחילה נראה לא טובה היא רק כדי שיהיה אחר כך טובה. ולפי דברינו אלו מדת הגבורה תכליתה היא אהבה.
והנה ידוע שאברהם רומז על מידת אהבה, ויצחק על מידת הגבורה, ויעקב על מידת התפארת. וזהו שאמר יכול יהיו חותמין בכולן , כלומר שיהא מדת הגבורה והתפארת תכליתה גם כן גבורה, לזה אמר 'בך חותמין', כלומר תכלית התפארת והגבורה הוא רק כדי שיתעורר מדת אהבה, ו'חותם' הוא תכלית הדבר…"
דברים נפלאים עד למאוד.
לפעמים אדם מתחיל את היום יום, בחשק ובשמחה, ברצון טוב, שיהיה יום מצוין ושהכל יילך כמו שצריך, אך פתאום הוא מגלה "שנתקע לו מקל בגלגלים", שום דבר לא זז, באמצע היום קיבלת טלפון נרגז מהבנק, או שסתם יצאת מהסופר ובטעות נקרעה לך שקית עם כל התכולה שקנית לביתך, ואתה אוסף את הפריטים במחשבה של 'כמה לא יוצלח אני יכול להיות, אפילו שקית נורמלית שעולה 10 אג' בסופר אינני מצליח להביא אותה שלמה הביתה, או שבדיוק התקלקל לך הרכב ובאת למוסך ויצאת בנזק כבד.
אך זה לא קל..
מדבריו של סנגורן של ישראל זיע"א אנו צריכים לקחת יסוד אדיר לחיים שיכול לבנות אותנו המון באמונה: "כל דבר שקורה בחיים, זה מאהבה של הקב"ה אלי", אלי!!??? ישאל השואל, מה אני לכאורה, בורג קטן בעולם הענק הזה? למה שהקב"ה יביא לי ייסורים ודברים שהם לכאורה מדת הדין ממש? מה עשיתי? אני יהודי טוב ומשתדל לקיים מצוות בכל מאודי, יאמרו לו 'כצרף הכסף את הזהב', הקב"ה רוצה ממך משהו, ת-ת-ע-ו-ר-ר!
עלינו לזכור תמיד שקנין של אמונה בהקב"ה אף פעם לא בא ברגל, כמו שתורה אדם עומל עליה קשות בכל מאודו ובכל נפשו, וקונה מ"ח קניני תורה בעצמו, כך היא האמונה שיש לך שאלות על הקב"ה למה קרה לי ככה? למה קרה לקרובי משפחה? חברים? כך במשפחה הקרובה או סתם לעצמם?
בכדי שנתרץ זאת נצטרך להבין מהי אמונה?
ועל כל זאת במעשה הבא(אוצר הסיפורים למרצים ח"א, עמוד48):
"אחד מגדולי הדור הקודם, שהיה גם רבה של העיקר לונדון, היה הרה"ג ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל, כבר בצעירותו כשהיה מלמד תורה בעיירת נובהרדוק, ניכרה לעולם גדלותו וחכמתו בכל מכמני התורה.
הוא היה מרבה לספר למקורביו על קורותיו בעת גלותו בסיביר.
פעם סיפר שתנאי החיים בסיביר ועבודות הפרך שהוטלו על הנמצאים שם היו מרים ממות. כאשר היה קם בבוקר ואומר "מודה אני" היה מהרהר לעצמו: "איזה יום מצפה לי, יום של מכות ובזיונות. אילו היה באפשרותי לכל הפחות גם ללמוד, ניחא. אבל גם חיים בתנאים עלובים שכאלה, וגם בלי האפשרות ללמוד תורה, אם כן על מה אני אומר 'מודה אני'?" (שאלה לכאורה חזקה ביותר)
"אולם", הוסיף הרב ואמר, "כאשר המשכתי, לומר 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים' והגעתי למילים 'רבה אמונתך', שאבתי עידוד רב. רבה אמונתך – את האמונה בהקב"ה, כך אמרתי לעצמי, הם אינם יכולים לקחת ממני. אמנם אין לי תורה, אין לי מצוות, יש כאן מכות ויש ביזיונות. אך אמונתי בבורא עולם נשארת בקרבי! ואם כך 'מודה אני לפניך' עבור זה שווה לי יום נוסף של חיים.
"עבור האמונה לבד גם כן יקרים החיים עד למאוד!!"…
שנזכה בעזרת השם לחוש את האמונה בשולי בגדינו שיגיעו בס"ד לבגד עצמו…
שבת שלום ומבורך ומוצלח לכל בית ישראל היקרים והאהובים !!!!
—
המאמר נכתב לרפואת:
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו…
יפה בת זוהרה תחי'…
דוד בן שמחה הי"ו.
