לא יאומן: הסכום שהמדינה מפסידה מאי שילוב מוגבלים בשוק העבודה

במשבר הקורונה, עובדים עם מוגבלות הם הראשונים שפוטרו מעבודה או הוצאו לחל"ת, לעיתים אף תוך ניצול של המצב. הם גם צפויים להיות האחרונים שיחזרו למעגל העבודה. גם בגלל שחלקם משתייכים לקבוצות סיכון וגם בגלל שמפלים אותם, גם בשגרה, בקבלה לעבודה.

הסיבות לאבטלה הגבוהה של אנשים עם מוגבלות הן סטיגמות ודעות קדומות, אפליה, הדרה וחוסר אמון של מעסיקים בכך שאנשים עם מוגבלות הם עובדים מצוינים.

אבל, אנשים עם מוגבלות הם מהקבוצות שהכי נפגעו מהמצב הקשה. חלק מהארגונים והחברות ישימו בעדיפות אחרונה את האפשרות של קליטת עובדים עם מוגבלות שזקוקים בין היתר להנגשות ותווך.

בנוסף, יתכן שתוכניות ממשלתיות שונות שאמורות לתמוך בתעסוקה, יפגעו עקב המצב.

ל-15% מאזרחי ישראל בני 20 ומעלה, כ- 815,000 אנשים יש מוגבלות תפקודית חמורה, ובסה"כ יותר מ- 1,000,000 אנשים עם מוגבלות חיים בישראל – לפי נתונים רשמיים!
שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות חמורה עומד על 47%, כלומר – לפני משבר הקורונה 53% מהאנשים שיש להם מוגבלות לא עבדו! רק 35% מהם עבדו במשרה מלאה.

וכל זה – לפני משבר הקורונה והאבטלה העצומה. להערכתי, כיום בערך 80% מהאנשים עם מוגבלות בישראל מובטלים.

אבל יש גם חדשות טובות. בשגרה, כמו גם בחירום, הסיבה המרכזית לאבטלה של אנשים עם מוגבלות היא "חוק לרון", שקובע "דיסריגארד" – סכום שעד אליו אנשים עם מוגבלות יכולים להרוויח כסף מעבודה ולשמור על הקצבה שלהם. עד לפני חודש בערך, הסכום היה נמוך מאוד: 3,800 ₪. משכורת נמוכה מאוד, שמעליה התחילה המדינה לקחת לאנשים עם מוגבלות את הקצבה.
אגב, בשכר נמוך יחסית של כ- 8,000 ₪ הם מאבדים את כל הקצבה!

המצב הזה יצר עיוות. כשאנחנו מתחילים לעבוד, אנחנו שואלים: "כמה נרוויח?". לעומת זאת, אדם עם מוגבלות שואל: "כמה אני מפסיד כשאני מתחיל לעבוד?" – אבסורד. חלם. לא הגיוני.

החוק הזה היה חסם גדול בפני אנשים עם מוגבלות שרוצים להשתלב בחברה, לחיות חיים רגילים כמו כל אחד אחר, לתרום לכלכלה, להתפרנס, לעשות מה שכל אחד מאיתנו עושה: לעבוד.

החוק הזה פוגע במוטיבציה של אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד ובעצם אומר להם: שבו בבית, אחרת תפסידו כסף.

לפני חודש בערך יזמו של שר הרווחה, איציק שמולי ושר האוצר, ישראל כץ, שינוי חקיקה שהביאה להעלאת הסכום שממנו המדינה מתחילה לקחת את קצבת הנכות ל- 5,300 ₪.

נכון, גם זה סכום נמוך ואנחנו דורשים העלאה של הדיסריגארד ל- 15,000 ₪ (פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק) – אבל גם הפשרה הזו היא התחלה טובה, מכיוון שהסכום הזה זהה לשכר המינימום ולמעשה יאפשר לעובדים עם מוגבלות לעבוד במשרות מלאות בשכר מינימום ללא חשש לפגיעה בהכנסה שלהם ובלי לאבד את הקצבה שלהם.

עוד דבר שחשוב להבין, זה שהעלאת קצבאות הנכות תגרום להפסד גדול יותר של אנשים עם מוגבלות שעובדים, ובעצם לא ישתלם להם להשתלב בעבודה ולהתפרנס – וזו סיבה נוספת לכך שחייבים להעלות את הסכום שממנו מתחילים לקזז את הקצבה.

האמת היא, שהבעיה העיקרית היא שבישראל בוחנים אנשים עם מוגבלות לפי כושר ההשתכרות שלהם, במקום להתייחס למוגבלות שלהם. וזה מעוות: הרי הקצבאות אמורות לכסות את ההוצאות הגדולות שיש לאנשים עם מוגבלות בגלל מצבם הבריאותי: טיפולים, מכשור, תרופות ועוד.

לא נכון לקשור בין הגובה של הקצבה לכושר ההשתכרות של אנשים עם מוגבלות, לפחות עד לשכר הגיוני של 15,000 ₪. הקצבה מטפלת בצרכים המיוחדים של אנשים עם מוגבלות. היא לא קשורה לכמה הם מרוויחים.

אנשים עם מוגבלות נמנעים לצאת לעבוד כי הם מפסידים כסף כשהם עובדים וזה מעודד אותם להישאר בבית. אם יבטלו את ההפסד הכספי שלהם – נראה את רובם משתלבים בשוק העבודה. והצעד הזה הוא מצוין!

זו פעולה שתתרום לצמיחה כלכלית, שישראל כל כך זקוקה לה עכשיו בכדי לצאת מהמשבר הכלכלי והמיתון שנקלענו אליו: לפי משרד הכלכלה ומבקר המדינה, הכלכלה הישראלית מפסידה כתוצאה מכך שאנשים עם מוגבלות לא מצליחים להשתלב בשוק העבודה 5 מיליארד שקלים כל שנה. המון!

אורן הלמן הוא מייסד "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה ואבא לילדה בחינוך המיוחד.