1.
"מנהיגות-פוליטית" זה צמד המילים הכי פרדוקסלי שאני מכיר (מזכיר לי תמיד את צמד המילים: "חופשת-מבחנים").
בעוד המנהיג נדרש להוליך ולהוביל אחרים אחרי קול פנימי ואמיתי שמפעם בתוכו, הפוליטיקה עושה הכול כדי להשמיע לו קולות ותככים חיצוניים. הוא (כמעט) לא יכול לקבל החלטה בלי לחשוב מה יאמרו, יצייצו או איך יפרשנו את מה שעשה. זה לא שהוא לא רוצה. הוא רוצה, כי הוא מנהיג, אבל הוא לא יכול, כי הוא פוליטיקאי. ככה זה. כמו שני יצרים שנמצאים במאבק תמידי בתוך גופו של האדם. נבחר ציבור רוצה להנהיג, והפוליטיקה רוצה להיפך.
2.
בל' בניסן בשעת לילה מאוחרת, הסתלקה מאתנו דמות מופת, איש צנוע ומנהיג שראוי לכל שבח: הרב אברהם הבר זצ"ל – מייסד ויו"ר "מתנת חיים". הרב הבר נפטר לאחר שנדבק בקורונה. תוך דקות אתרי החדשות הוצפו בהודעות אבל מכל קצוות המפה הפוליטית. הכותרות הראשיות ציטטו בזה אחר זה דברי ההספד של ה"הנהגה הפוליטית" שמבכה את לכתו בטרם עת.
הרב הבר היה מנהיג בכל קנה מידה. הוא הפך את ההתמודדות האישית שלו בדרך הארוכה שעבר עד שזכה לעבור השתלה כליה בעצמו, לפתרון עבור מאות (וכנראה אלפים) שחייהם ניצלו הודות לפעילותו. טרם חלפה שנה מאז שנפטר, ואומרים שעוד מוקדם לסכם את גודל האפקט של פטירתו והזינוק החד במספר התורמים לעילוי נשמתו. מפעל חייו הוא הדבר הכי רחוק שיכול להיות מפוליטיקה. הוא הנהגה נטו. אבל התרגלנו שיש אזרח-מופת כמו הרב הבר (ודומיו לאורך ימים), ויש "הנהגה פוליטית".
עוד באתר:
והרב הבר הוא דוגמה אחת. יש אינספור מנהיגים חינוכיים, רוחניים, תורניים וחברתיים. אין פרשנים פוליטיים שמסקרים אותם יומם ולילה, אבל הם משפיעים הרבה יותר משר לענייני-לא-ברור-מה, עם לשכה, נהג וחשבון טוויטר.
3.
הרב יונתן זקס זצ"ל, פגש לראשונה את הרבי מלובביץ' זצ"ל כשהיה סטודנט לא-דתי. הוא נכנס לחדרו לאחר שחזה בהתוועדות ארוכה בבית המדרש ב-770. במפגש הוא שאל את הרבי כמה שאלות שהציקו לו. אבל הרבי, כמנהג יהודים, השיב לו בשאלה: מה התוכניות שלך בתחום היהודי? שאל הרבי. "ובכן, במקום שבו אני מוצא את עצמי עכשיו…" התחיל הסטודנט זקס לענות, ורצה להמשיך ולומר שהוא עמוס בלימודיו, אבל הרבי קטע אותו: "אתה לא 'מוצא' את עצמך במקום. אתה שם את עצמך במקום מסוים. זו בחירה שלך".
לימים, חזר הסטודנט הצעיר בתשובה, והחל ללמד ולהרצות. כשהשתתף כאורח כבוד בכינוס השלוחים העולמי, הוא הגדיר את הרבי במשפט מדויק: "הוא לא רצה ליצור חסידים. הוא רצה ליצור מנהיגים".
4.
אז האם הפרמטר להנהגה הוא פעילות בסדר גודל של הרב הבר? האם כל אחד חייב לפתוח כעת בית חב"ד במקום נידח? הנה סיפור שיעזור גם לנו, הקטנים:
חיים באר הוא סופר חילוני. תושב רמת גן. בן 75. כשחיים היה ילד, הוא לא היה חילוני. הוא לא התגורר ברמת גן. וכמובן, לא היה בן 75. קראו לו חיימק'ה רכלבסקי. הוא נולד בירושלים למשפחה שהיא נצר לרבי ישראל משקלוב, מראשי "היישוב הישן".
הסקרנות הספרותית שהתגלתה מאוחר יותר, אפיינה גם את הילד הירושלמי חיימק'ה. כשאמא שלו סיפרה לו שהצדיק הירושלמי רבי אריה לוין שגר בשכנות אליהם נמנה עם "ל"ו צדיקים", הילד הירושלמי החליט שהוא חייב לבדוק אם זה נכון.
הוא נתקל ברבי אריה ושאל אותו ישירות: "הרב, זה נכון שאתה מל"ו צדיקים"?
רבי אריה התבונן בילד בחביבות וענה לו תשובה שהפכה למסר לדורות: "לפעמים".
לאור פליאתו של הילד, הסביר רבי אריה: "תשמע, 'ל"ו צדיקים' זה לא תואר שמקבלים לכל החיים. זה רק כשמתנהגים כמו 'ל"ו צדיקים'. אני מאמין שלפעמים יש רגעים בהם אני זוכה בתואר הזה".
הסופר חיים באר עטור בפרסים שונים על ספריו שתורגמו והומחזו. אבל הסיפור הטוב ביותר שסיפר, הוא סיפור הילדות הזה. כל אחד מאיתנו הוא מנהיג, תלוי מתי ואיך. לפעמים.
הטור פורסם במגזין 'המקום'
