ביום הראשון של ראש השנה הוא ממש התרגש. באתי בצהריים, באחת המחלקות הפנימיות, הוא שכב במיטה הראשונה ליד הדלת והבת ישבה לידו.
"הוא אף פעם לא פספס את תפילת ראש השנה בבית הכנסת", היא אמרה לי בהתרגשות. כעת הוא היה מרותק למטה, על פיו מסכה ענקית שמחוברת לשקית שהתנפחה לפי קצב זרימת החמצן.
הייתה לי ביד רשימה. תריסר שמות, ליד כל אחד צוין שם המחלקה ומספר החדר. אלו אנשים שלא מסוגלים לקום מהמיטה אבל מעוניינים לשמוע את תקיעת השופר;
הם פנו בערב החג לרב שמחה לנדאו מנהל לב חב"ד בוולפסון וביקשו לקבל שירות 'שופר ספיישל'. לי הייתה הזכות לתת את השירות הזה לשנים עשר מהפונים.
עוד באתר:
רובם קיבלו אותי בברכות חמות, אבל לא הוא. האור נצץ מעיניו כאשר ראה את השופר אבל כוחו לא עמד לו להוציא מילים מפיו. הוא חייך בקושי והיטיב את הכיפה לראשו. היד גיששה סביב שידת האשפוז שלצידו, מחפשת את המחזור שהונח שם פתוח לרווחה.
הוא לא היה מסוגל לברך. בקושי ענה 'אמן' כאשר אני בירכתי, והתקיעה החדה הדהדה בין חדרי המחלקה. שברי תרועה התמזגו בצלילי בכי ההתרגשות החנוק שלו. באורח פלא בסיומה של התקיעה המרגשת הוא נראה דווקא חזק יותר. מעודד.
ביום השני של ראש השנה ניגשתי אליו ביותר ביטחון. לא היה עוד צורך להציץ בהססנות מדלת החדר, לברר באיזו מיטה שוכב פלמוני. ידעתי: על המיטה הראשונה. זה הרי מיודעי מאמש, בטח היום יתרגש פחות. אבל המיטה ריקה.
"אחות? איפה המאושפז ששכב כאן אמש". והיא, בצער שהוסווה מעט בין צלילי קול שכבר ראה הכול, מפטירה: "הוא כבר לא כאן. נפטר".
אין הפי אנד, גם לא סגירת מעגל. רק מחשבות שלא התארגנו היטב גם בחלוף יממה, ורגע אחד אופייני לשלוחי חב"ד בחזית בתי הרפואה.
הכתוב הרב לוי מנדלזון – מנהל 'לב חב"ד' שעל ידי צעירי אגודת חב"ד
