המסלול הקצר שיצרה קק"ל בין תעלות הקשר והשוחות של גבעת המשוריין שבגליל המערבי, מנציח את הדרמה שהתחוללה כאן בימי מלחמת העצמאות. למרגלות הגבעה הכשירה קק"ל חניון. עכשיו, בימי בחורף וגם באביב תמצאו כאן גם פריחה מרהיבה.
במבט ראשון גבעת המשוריין נראית כמו אחת מני רבות בגליל המערבי. גם כאן שולטים בכיפה עצי החורש הים-תיכוני, גם כאן עולה פריחה מרהיבה בחורף ובאביב וגם מפה נראים מרחבים ירוקים ופיסה מהים הכחול. ובכל זאת, הגבעה הזאת שונה מאחיותיה. היא זוכרת קרב דרמטי של משוריין בודד ובו 12 לוחמים, שנלחמו על נפשם במלחמת העצמאות כאשר עשו את דרכם ליחיעם הנצורה.
המידע לכתבה זו נשאב מתחקיר שערכה נילי פחטר. ניסן, אביה, היה בן דודו של בן עמי פכטר, מפקד שיירת יחיעם. בן עמי פכטר נהרג עם 46 מלוחמיו ב-27 במארס 1948, בעת שהשיירה ניסתה לפרוץ את הדרך לקיבוץ הנצור יחיעם.
עוד באתר:
רקע
בגליל המערבי, כמו במחוזות אחרים בארץ ישראל, מילאו הנוטרים העבריים תפקיד חשוב בשמירה על היישובים העבריים. הנוטרים אבטחו את התנועה ליישובים ובכלל זה גם לקיבוץ יחיעם, שעלה על הקרקע ב-26 בנובמבר 1946. אמנם להלכה הנוטרים היו כפופים למנדט הבריטי, אך הדבר לא הפריע להם לפעול על פי הנחיות מפקדת ארגון ההגנה. כך קרה שהנוטרים סייעו לסלילת הדרך מנחל געתון ליחיעם, אך בה בשעה עזרו להנחית מעפילים בחוף נהריה ולפזרם ביישובי האזור.
בדרך כלל הנוטרים נסעו בטנדר, אך לרשותם עמדו גם כלי רכב משוריינים. דפנותיהם נעשו משני לוחות פלדה שעוביים 6 מ"מ וביניהם לוח עץ שעוביו 2.5 ס"מ. המיגון הורכב על שלדה של טנדר או של משאית.
הכרזת תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 עוררה תחושה קשה בגליל המערבי, שכן יישובי האזור ובכללם עכו לא נכללו על פי התכנית בתחומי המדינה היהודית. נוצר מצב מתוח. מי שבא ויצא מהקיבוצים אילון, חניתה, מצובה ויחיעם לנהריה, עשה זאת בשיירות מאובטחות. בינואר התארגנו לוחמים מ"צבא ההצלה" בפיקודו של פאוזי קאוקג'י באזור. צבא זה, שהיה מורכב ברובו ממתנדבים ממדינות ערביות, פלש לתחומי המנדט בינואר 1948 כדי לסייע לערביי ארץ ישראל ולסכל את תכנית החלוקה.
באמצע ינואר הגיע לגליל המערבי כוח של יותר מ-600 לוחמי "צבא ההצלה" של קאוקג'י. אנשים אלה נמנו עם הכוחות שנכשלו כמה ימים קודם לכן במתקפה על רמת יוחנן. הכוח נערך בחורשות הזיתים שעל יד מג'דל כרום ואחר כך פנה לתרשיחא, שנמצאת כקילומטר מצפון-מזרח ליחיעם.
מספר דן כהן, מפקד כיתה במ"ן (המשמר הנע של הנוטרים): "בערב ה-19 בינואר 1948 הובלתי שתי משאיות ליחיעם כדי להעמיס עליהן מכלים גדולים ולמלא אותם מים בנהריה. מכיוון שבתרשיחא נאסף צבאו של קאוקג'י, העברתי את מחלקת הפלמ"ח מחניתה ליחיעם. המחלקה העבירה גם את מכונת הירייה 'שוורצלאוזר', עם המדריך שלה שייקה כדי שידריך את חברי קיבוץ יחיעם בהפעלתה".
המשוריין יוצא לדרך
ממשיך דן כהן: "למחרת, בבוקר ה-20 בינואר, לפני צאתנו לליווי השיירה כמנהגנו מדי יום ביומו, הבנתי שאני צריך תגבורת. לא יכולתי לקבל תגבורת משום שהמחלקה נשלחה יום קודם ליחיעם. במאמצים רבים שכנעתי את ישראל קרסניסקי, מפקד החבל ומ"פ המ"נים, לצאת לדרך במשוריין שעמד ללא שימוש במקום בטנדר הרגיל שלנו.
"יצאתי לדרך במשוריין, עם עוד 11 נוטרים מנהריה ליחיעם כדי להוריד משאיות ריקות מהמשק, למלא אותן מים ולהחזיר אותן ליחיעם. היו ברשותנו רק רובים, עם 50 כדור לאיש וכמה רימוני יד מוסתרים. יצאנו בשעה 7:00. לא ידעתי שבאותה שעה כבר התקיפו אנשי קאוקג'י את יחיעם. אחרי שיצאנו מנהריה נשלח רוכב אופנוע להזהיר אותנו, אך הוא לא הספיק להגיע אלינו בזמן.
"נסענו כ-5 ק"מ. עברנו את הכפרים אום אל פרג' וע'בסיה. הכפר היה שקט באופן חריג. החנויות היו סגורות. היה ברור לי שמשהו עומד להתרחש. כשהגענו לכפר הערבי כברי ונתקלנו במחסום ראשון.נפתחה עלינו אש חזקה מכל הכיוונים. הנהג, ישראל מילר, פרץ את המחסום והמשיך לנסוע. אחרי כמה מטרים נתקלנו במחסום השני ואז ניתכה עלינו אש מרובים וממקלעים. גם את המחסום השני פרצנו והמשכנו בנסיעה כשאנו משיבים אש לסירוגין. בהתחלת הירידה נתקלנו במחסום השלישי שהיה גבוה ורחב יותר משני קודמיו. המשורין לא הצליח לפרוץ את המחסום הזה ונשאר תקוע. המחסום הזה היה במקום שבו נמצאת כיום 'גבעת המשוריין'.
"ירו עלינו מכיוון הגבעה וכשהוצאתי את הראש מחוץ למשוריין ראיתי ערבים נוספים מגיעים ממערב. מצאנו עצמנו, 11 לוחמים, מנהלים קרב מול כ-350 ערבים. נשארו לנו רק כדורים מעטים וכמה רימונים. כדורי התוקפים חדרו למשוריין ופצעו 4 נוטרים. אני נפצעתי קל במצח".
נטישת מהמשוריין
"לאחר קרב שנמשך יותר משעה, בתקווה שתגיע אלינו תגבורת מיחיעם, או מנהריה, החלטתי לנטוש את המשוריין. השלכנו כמה רימונים ויצאנו אל מתחת למשוריין דרך פתח שנמצא בקרקעיתו. תוך חיפוי הדדי יצאנו מהמשוריין לשטח בניסיון להגיע ליחיעם. עדיין לא ידענו שיחיעם מותקפת באותם רגעים ממש.
"ניצלנו את הוואדי שבצד הדרך כדי לנתק מגע עם האויב. נכנסו ל'שטח מת' והתרחקנו, יחד עם הפצועים, כמה מאות מטרים. אבל, ברגע שעברנו את הגבעה וירדנו לתוך העמק של נחל געתון, נפתחה עלינו אש מהמדרון הדרומי, שעולה ליחיעם. מצאנו את עצמנו במקום נמוך וראיתי שגם אלה שחמקנו מהם קודם מתקדמים לעברנו. לא יכולנו לשוב על עקבותינו ונערכנו לקרב מתוך תעלת הנחל. 3 נהרגו מיד. עוד 4 נפצעו קשה ואני נפצעתי קל.
"בתשע בבוקר נשארנו בערך 4 איש שמסוגלים לירות. נשבענו שלא ניפול בחיים לידי האויב. הכדור האחרון בשבילנו. במשך 4 שעות הדפנו 3 הסתערויות. בשעה 13:30 הגיעו שני משוריינים של המשטרה הבריטית, שהותקפו אף הם בדרכם אלינו. האנגלים ירדו מהמשוריינים ותפסו עמדות לידינו. מיד לקחתי את הברן מידיהם ופתחתי באש. התוקפים נסוגו ואנו חולצנו לנהריה עם ההרוגים והפצועים. הערבים העלו את המשוריין באש".
אחרית דבר
שלושה מהפצועים מתו בבית החולים. תקרית המשוריין גבתה שישה הרוגים: יוסף משניבסקי, ישראל מילר, יוסף קליין, בנימין סודלוי, אליהו אדלר ועמוס אסולין. שניים מהנוטרים נפצעו קשה.
כבר למחרת המשיך דן כהן ללוות שיירות. "קיבלתי 15 בנות מהפלמ"ח. הן החליפו את הנוטרים ואף היו טובות יותר מהם", סיפר דן.
מסלול הטיול
מסלול הטיול פשוט מאוד. מהחניון שהציבה קק"ל למרגלות הגבעה, צועדים 150 מ' בעקבות השילוט בדרך עפר כבושה, המגיעה לרחבת חניה בצדה המזרחי של הגבעה. שביל קצר, שאורכו כ-200 מ', חוצה את הגבעה מערבה בין השוחות שחפרו לוחמי הפלמ"ח במלחמת העצמאות. לא נותר אלא להעריץ את החבר'ה האלה, על החפירות בגבעת הטרשים. הגבעה מכוסה בחורש דליל, שבו בולטים עצי חרוב ועצי אלון מצוי עם השיחים המלווים המאפיינים כגון לוטם שעיר וקידה שעירה. בחורף ובאביב תמצאו כאן פריחה שופעת.
השביל יורד לדרך עפר בצדה המערבי של הגבעה ומכאן פונים שמאלה (דרומה) בחזרה לחניון, מהלך כ-200 מ' נוספים.
איך מגיעים?
גישה מכביש מעלות–נהריה (כביש 89), כ-300 מ' ממערב לכניסה ליישוב נוה זיו, יישוב קהילתי שנוסד בשנת 1988. חשוב לדעת: בגלל מעקה הפרדה בכביש הכניסה אפשרית רק לנוסעים ממזרח בכיוון מערב.
