להציץ בפתק: פרשת בהר בחוקותי \ הרב אפרים אפשטיין

בסיום פרשת "בחוקותי" מופיע בתורה דיני 'ערכין'.
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'…".

אדם מישראל שאומר 'ערכי עלי', שמקדיש את ערכו לבית המקדש,
התורה מפרטת כמה הוא צריך להביא לבית המקדש.

הסכום שאותו צריך להביא לבית המקדש,הוא סכום קבוע וקצוב לכולם,
שמשתנה רק בהתאם לגילו של האדם שאת ערכו נדבו לבית המקדש, ולמינו,זכר או נקבה.
בשונה מאדם שאומר 'דמי עלי' , שאז שמין את שוויו לפי מחירו בשוק העבדים.

השאלה היא,
מדוע יש הבדל בסכום שאותו צריך להביא לבית המקדש ?
מה ההבדל בין המילים 'דמי עלי' ,לבין המילים 'ערכי עלי' ?
מדוע אם אומר האדם 'ערכי עלי', הסכום שאותו צריך להביא לבית המקדש, הוא סכום קצוב שנקבע ע"י התורה ??

ושאלה נוספת,
לפני אותם דיני ערכין, התורה עוסקת ב'פרשת התוכחה'.
פסוקים רבים שמתארים את הצרות הקשות
שיפקדו את בני ישראל במקרה ולא ילכו בדרך ה'.
פסוקים רבים עם תאור קשה של צרות ויסורין.

מדוע חיכתה התורה עד לאחר 'פרשת התוכחה' כדי להזכיר את דיני ערכין,
הרי המקום הטבעי שלהם הוא בפרשיות העוסקות בנדרים ונדבות ??
מה הקשר בין 'פרשת התוכחה', לבין דיני ערכין הבאים מיד לאחר מכן?
הרי דיני ערכין הם הלכות  לאדם שנודב או נודר את שווי ערכו או שווים של אחרים  לבית המקדש ?

כדי לענות על השאלות אבקש לדלג לחומש דברים.
שם בפרשת "כי תבוא" מציינת התורה בפעם נוספת, במשך פסוקים רבים את הקללות,הצרות והקשיים…

בתווך,בין החלק הראשון של הקללות לבין החלק השני, מצרפת התורה הסבר פרטני לסיבת הצרות :
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב..".
בפשטות זהו סיכום תמציתי לסיבת אותם קללות.
היית יכול לעבוד את ה' אלוקיך מתוך שפע,והיות שלא עשית כך, אלא "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך", לכך הגיעו כל הקללות.

השאלה היא כמובן,מה מוסיפה לנו התורה באותו פסוק ?
הרי כבר קודם לכן ציינה התורה שהצרות מגיעות לאחר שלא שמרו את המצוות,
מה התועלת בלציין את העובדה שהיה ניתן לשמור את התורה והמצוות בשמחה ??

לפני שנים כשרק התחלתי את דרכי כמורה ומחנך,כך סיפר אותו אחד,
נכנסתי ללמד באמצע השנה באחת הכיתות,כשלא הכרתי ממש את התלמידים.
לאחר זמן ערכתי לתלמידיי מבחן.
מבחן שאתו לא אשכח כל חיי.

התלמידים ישבו רכונים מעל הדפים וענו על השאלות, כשאני בנתיים מסתובב ומשגיח.

לפתע שמתי לב שאחד התלמידים מוציא פתק קטן מתחת לשולחן, מעיין בו ומיד רוכן שוב לעבר המבחן ועונה על אחת השאלות.
עקבתי אחריו…
שמתי לב שמידי פעם הוא מרכין את ראשו ומעיין בפתק הקטן שבידו.
לא יכולתי להרשות לו…..
המבחן הרי אמור לשקף את ידיעותיו האמיתיות,
ואף אין זה הוגן כלפי חבריו שעונים על התשובות מבלי לעיין אי שם בפתקים מוכמנים

ניגשתי אליו וביקשתי שיביא לי את את הפתק שנמצא אצלו.
התלמיד סרב והבטיח שלא יעיין בפתק שוב.
אני אחזיר אותו לתיק והתיק יהיה לידך..", כך הוא ביקש.
העיניים שלו ממש התחננו.
אבל אני..לא ויתרתי, התעקשתי ודרשתי לקבל לידי את הפתק.

התלמיד שהבין שלא אותר,הושיט לי את הפתק המקופל כשעיניו משדרות תחינה אילמת.
פתחתי את הפתק, התבוננתי במה שכתוב שם,
ומה שראיתי הימם אותי,
הבנתי שטעיתי..

"בהצלחה במבחן ,כך היה כתוב בפתק,
אני בטוחה שאתה יכול, מעריכה ואוהבת מאוד מאוד…אמא".

אותו תלמיד חווה קשיים רבים.
במשפחה ובלימודים.
הכח שעזר לו להיישיר מבט אל השאלות במבחן,
להתאמץ ולענות, היה אותו פתק שאמא שלו הניחה לו בבוקר ליד המיטה..

בתוך כל אותם תאורים קשים של הקללות,מניחה לנו התורה גם את הפתרון.
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
נכון…לפעמים נמצאים בתוך החושך.
לפעמים נכשלים ושוב נכשלים….
אבל שם בתוך החושך בודאי היה איזו מצוה שכן קיימת.
בודאי מידי פעם עלו הרהורי אמונה.
אם היית 'תופס' את אותם רגעים ורוקד בהם מרוב שמחה
אם היית מעריך את אותם רגעים.
אם רק היית "מציץ בפתק" ורואה כמה בורא עולם שמח על אותם רגעים.
אם רק היינו מעריכים ומחשיבים את עצמנו כמו שבורא עולם מעריך ומחשיב כל מצוה….

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"
הפסוק לא מדבר בהכרח על התקופות המושלמות, אלא על התקופות הלא מושלמות.

רבי מנחם מנדל מויטבסק כותב:
"כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והעבודה אם מעט ואם הרבה ויהנה ממנו,….
ואם יאמרו הי תורה והי מצוה שאין לו כלום, זה אינו, והלא פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון אבל אינו שמח ונהנה מהם, משא"כ כשישמח במעשיו יהי כבוד ה' לעולם."

מי שאומר "ערכי עלי" , התורה קוצבת סכום שאותו צריך לשלם,בשונה ממי שאומר "דמי עליי" שנמדד לפי שוויו בשוק העבדים.
משום שערכו של היהודי אינו ניתן למדידה.
זהו ערך שאין לו שווי שאפשר לאמוד בממון לפי דעת בני אדם.
רק בורא עולם יכול לקבוע סכום שיהווה ביטוי לערכו של האדם.
הסכום שנקבע הוא לא שוויו של האדם בערך כספי, אלא ביטוי לערכו של האדם.
(המפרשים מסבירים הסברים שונים כיצד אותו הסכום מבטא את ערכו של האדם).

זאת הסיבה שהתורה כותבת את פרשת 'ערכין' לאחר פרשת 'התוכחה',
כדי להצביע בפנינו על הפתרון.
גם במצב שנראה כירוד יש פתרון.
תאמר "ערכי עלי", תדע שהערך שלך הוא לאין שיעור.

גם במצב הכי נמוך,מי שאומר "ערכי עלי" צריך להביא לבית המקדש את אותו סכום בדיוק,
שמביא חברו שנמצא במצב מרומם וגבוה.
כי הערך האמיתי שלנו לא ניתן למדידה.

את המצוה הראשונה כל יום, אנחנו עושים בטומאה.
פותחים את העיניים ואומרים "מודה אני..", ורק אח"כ נוטלים ידים.
מדוע שלא נחכה עם המצוה עד לאחר שנטהר את עצמנו עם נטילת ידים ??

בורא עולם נותן לנו "פתק" בתחילת היום.
דע לך, כך הוא אומר לנו,
לא משנה מה יקרה במשך היום, אני תמיד רוצה אותך ואוהב אותך,
תקיים את המצוה הראשונה שפותחת את היום, כשהידיים שלך טמאות,
כדי שתזכור שגם במצב של "טומאה" אני רוצה אותך ואוהב אותך.

אחרי שהפנמנו את זה, אפשר לקום ,ליטול ידים ולפנות לעבודת היום.

אז לפעמים כשקשה…
פשוט להציץ בפתק.

---

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]