פעם לימדו אותנו עיקרון לימודי מאוד רגיש וחכם..
שאתה מתווכח עם מישהו, בין אם זה חבר המשתייך למגזר ממנו אתה בא, ובין אם זה אדם שמנסה קצת ללמוד יהדות על קצה המזלג רק בשביל להבין את הדברים הקשים של החיים, אל תנסה להראות לו כמה הוא לא צודק, אלא תנסה כמיטב יכולתך, לבוא לקראתו אלא תנסה לבוא מהויכוח למקום שהוא יזדהה עם מה שאתה אומר..
זוהי עבודה קשה או הכנה מאומצת?
עוד באתר:
תלוי את מי שואלים..
אף אחד לא אוהב שמתווכחים איתו, ומנסים להראות לו כמה הוא לא מבין והמתווכח הוא היותר חכם..
האם אותו הדבר ככה גם במשפטי התורה שאנו לא מבינים? הרי גם בהחלטות גדולי ישראל בדברים שנוגעים לצביון העם היהודי בארץ ישראל וכדו', אנו לא מבינים..
מה הכוח של ההחלטה שלהם?
כיצד הם הגיעו למסקנא זו?
האם אפשר לשאול עליה שאלות?
הבה ונפתח יחד את פרשת השבוע וננסה להבין קצת נושא רגיש זה:
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
פרשה שלמה הקשורה לדיני ממונות ולעבד עברי..
הפרשה הכי ארוכה בזוהר הקדוש מצטיינת כפרשת משפטים, במה שנקרא "סבא דמשפטים", ושם הזוהר אומר משפט מעניין "אלין סידרא דגלגולא".
שואל הגה"ק מתלמידיו הקדושים של מרן הבעל שם טוב ע"ה, הרב בעל ה"דגל מחנה אפרים" – מה קשור סוד הגלגולים, "סדרא דגלגולא", לדיני הממונות והעבדים של פרשת משפטים?
אלא מבאר הרב יסוד נפלא ביותר, וזה לשונו:
"שמעתי בענין הדין שאחד דן את חבירו לבית דין, ויודע בעצמו שבוודאי הוא זכאי בדין, והתורה מחייבתו, אל יקשה לו הלא תורת אמת היא ודרכיה דרכי נועם, כי זהו אמיתות התורה ונועם דרכיה, כי בוודאי מסתמא היה חייב בגלגול העבר לאיש הדן עימו, וכעת חייבתו התורה לשלמו, כדי לצאת ידי חובתו, וחברו שלוקח עתה המעות במרמה, הוא עתיד ליתן את הדין וכאלה רבים בעניני דינים.
וזה יש לומר שרמז הזוהר הקדוש ואלה המשפטים, שהם דיני ממונות, אף על פי שמן הנראה הם נגד האמת לפעמים, אך דהאמת הוא אילין סידורא דגלגולא, והיינו הבורא הכל ובורא כל הנשמות הוא היודע איך היה בגלגולים הקודמים בין איש לחברו, ככה יסובב המסבב ומנהיג על פי התורה אל עולמו, בחסד וברחמים בצדק ובמשפט אמת, לשפוט בין איש רעהו, ובין שורו וחמורו וכל אשר לו, כפי אשר יורה אלוקים ויש בזה פתח רחב".
אדם יכול להתווכח עם עצמו, "כיצד הוא גנב אותי"?, "איך הוא רימה אותי"? "אני בדרך כלל ערני ושם לב, " איך קורה לי דברים כאלה"?, אבל הקב"ה מסובב כל הסיבות יודע שבגלגול הקודם הייתם חברים וכנראה אחד ממכם גנב את חבירו אפילו בלא שימת לב, ועכשיו הקב"ה פשוט חזרה מסדר את העניינים.
ואם זהו דיני התורה אל לנו להתווכח עליהם! אלא אנחנו צריכים לייקר אותם הלאה לכל מי שאנחנו יכולים..
ואיך עושים זאת?
בואו ותשמעו סיפור (תספר, לרב יחזקאל רוזן, פרשת משפטים):
"המתיחות גאתה בישיבת 'פורת יוסף' המעטירה.
כספים וחפצים שונים החלו נעלמים מכיסי המעילים התלויים במקומם..
מסתבר שבין תפילה לתפילה, בין שיעור לשיעור, מבצע מישהו את זממו ושולח ידו ברכוש לא – לו.
בחורים אמיצים הציבו מארב: הם התחבאו בינות למעילים והניחו באחד הכיסים שטר מפתה.
הבחור החוטא נכנס, העיף מבט לצדדים, שלח ידו אל הכסף הקורץ, ו- נתפס בגנבתו.
בקולות תרועה רמים הודיעו הבחורים על הלכידה, והשמועה עשתה לה כנפיים בישיבה כולה.
חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש הישיבה, שישב ולמד באותה העת, הבחין במהומה.
"מה קרה"? התעניין.
"תפסו את הגנב!" הודיעו לו.
חכם בן ציון ע"ה קם ממקומו מיד: "מה? נוהרים כולם לחזות בהוצאה להורג?!"
"הוצאה להורג?", התפלאו התלמידים למשמע הביטוי הנורא.
"גנב הוא, ונתפס", גער החכם, "אבל מדוע אתם מלבינים את פניו? האם לא למדתם שדין המלבין פניו חבירו כשופך דמים? מאימתי דינו של גנב למיתה?! לומדים הכל, יודעים הכל, וכשמגיעים למעשה – נשכחת ההלכה"…
חכם בן ציון היה נסער ומזועזע.
"שובו למקומותיכם", הפטיר בנזיפה, וחזר: "וכי דינו של גנב למיתה?!".
זהו היופי של משפטי התורה שגם אם אתה חושב אחרת וזה לא מסתדר לך עם מציאות החיים הקיימת, עדיין זה משפטי התורה וכך אתה צריך לקבלם.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!
המאמר נכתב לרפואת מורי ורבי
הרב חיים שמעון פינטו שליט"א
בן הרבנית מדלן מזל טוב ע"ה.
בתושח"י.
